הזיכרון אינו מקור מהימן לכתיבת היסטוריה. הזיכרון הוא גורם מתעתע שאי אפשר לסמוך עליו — לא ברמת הפרט, כזיכרון אישי, ובוודאי לא ברמת הכלל. מה שקרוי "זיכרון קולקטיבי" הוא תמיד פיקטיבי, זיכרון שעבר עיבוד מיוחד, בהתאם למאוויי הקבוצה, השבט או העם. הוא משמש את מערכות החינוך וההסברה של הקבוצה. הוא בית חרושת גדול של מיתוסים, אך אינו מאגר של עובדות היסטוריות, גם לא בסיס ללקחי אמת היסטוריים.
ועם זאת, על מפעלי זיכרון לא נכון להפעיל שיפוט ביקורתי. אירועי זיכרון הם בראש וראשונה טקסי הזדהות והשבעה. זו חשיבותם. הם אינם מייצגים אוריינטציה לגבי העבר, כי אם לגבי העתיד. באירועי זיכרון המוקדשים לשואה לא ההבטחה לזכור את השואה היא העומדת במוקד, כי אם ההבטחה למנוע את הישנותה ואת הנסיבות שהובילו להתרחשותה. הרי מן המחקר הביולוגי כבר למדנו שהזיכרון נוצר במוחם של בעלי החיים לא לשם רישום אירועים גרידא, אלא כדי להזהיר מפני התרחשויות ותופעות שההתנסות בהן הייתה כרוכה בכאב ובסכנת חיים.
ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה יש חשיבות כפולה ומכופלת בשל בינלאומיותו. זכר השואה אינו יכול להיות רק עניינם של היהודים ובוודאי לא רק של מדינת ישראל. האם גורל היהודים אמור לעניין את העולם רק משום שהם יהודים או בראש וראשונה משום שהם בני אנוש? לשואה יש מסר אוניברסלי החורג בהרבה מן המשמעות המצומצמת שהיהודים כקורבנות מייחסים לה ומן המניפולציות שהישראלים עושים בה. די היה לשמוע את ראש הממשלה חוזר על המנטרה כי הלקח שהפקנו מן השואה הוא שאין לסמוך על הגויים אלא רק על עצמנו ועל כוחנו כדי להיווכח שנותרנו בשלנו, עם זיכרון קולקטיבי גזור על פי מידותינו. וצר לומר: לקח אמת לא הפקנו גם מן השואה. הסתמכות על עצמנו ועל כוחנו היא תנאי הכרחי אך לא מספיק בעולם הגדול והמקושר של ימינו, שבו לא עמים גדולים מנצחים, כי אם קואליציות גדולות. קואליציות כאלה אפשר לבנות רק על בסיס ערכים אוניברסליים.
במערכת החינוך וההסברה הישראלית מפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלות המערב שסגרו את שעריהן בפני הפליטים היהודים שהתדפקו עליהם בשנים 1938–1939; אך משום מה אין גוזרים גזירה שווה בין התנהגות הממשלות אז לבין יחסם של ממשלת ישראל ופקידיה היום כלפי הפליטים המבקשים בה מקלט. אצלנו תמיד מושכים כתף ואומרים, "זה לא אותו דבר". אכן, המקרה היהודי תמיד לא היה "אותו דבר". על כן הגורל היהודי תמיד חזר על עצמו.
יום שחרור מחנה אושוויץ נבחר בצדק לשמש יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. במערכת החינוך וההסברה הישראלית מדגישים תמיד את העובדה כי מעצמות המערב — בריטניה וארצות הברית — נמנעו מלהפציץ את אושוויץ־בירקנאו ולהרוס את מתקני ההשמדה בהם; עם זאת, אין מספרים את העובדה שהנהלת הסוכנות היהודית גם היא נמנעה אז מלדרוש את הפצצת המחנות, מתוך שיקולים דומים בטיבם לשיקולים שהנחו את ממשלות המערב. בשורה התחתונה כמובן אין מדגישים את העובדה שמכונת ההשמדה הנאצית נעצרה בקווים שבהם נעצר הוורמאכט מול צבאות בעלות הברית (בעיקר מול הצבא האדום) ושהישרדות היהודים — לא רק יהודי אירופה אלא גם יהודי ארץ ישראל — היתה תלויה אך ורק בדבר אחד: ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, בלי קשר לשאלה אם אהבו או לא אהבו את היהודים. זו לא היתה מלחמה יהודית, כפי שטען היטלר; זו היתה מלחמה על הערכים האוניברסליים שבהם דגל המערב ובהם גם החזיקה האידיאולוגיה הקומוניסטית.
אבל למעצמות המערב היה חלק לא מבוטל, אפילו עיקרי, במחדל הבינלאומי שאיפשר להיטלר להצליח בפיתוח כוחה הצבאי של גרמניה ובייזום המהלכים שהרסו את הסדרי השלום של ורסאי לאחר מלחמת העולם הראשונה, והובילו למלחמת העולם השנייה. לא הסכם ריבנטרופ־מולוטוב (אוגוסט 1939) הוביל למלחמה, כפי שטוענים הפולנים ולמרבה הפלא גם רוב הפרשנים בישראל ובמערב. אחריותם של הפולנים, כמו של עמי מזרח אירופה האחרים — בעיקר ההונגרים והרומנים — שהתפלשו להנאתם בהזיותיהם הלאומניות, בתביעות לריבונות על שטחי גבול שנויים במחלוקת ביניהם ובמדיניות אנטישמית פרועה, עולה אלפי מונים על זו של הרוסים. והרי לא במקרה הונגריה ורומניה היו שותפותיה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
את הרוסים, בסוגיה זו, הייתי מנקה מאשמה, לא רק בשל הקורבן העצום שהקריבו במלחמה נגד גרמניה הנאצית, לא רק בשל התפקיד המרכזי שמילאו בהבסתה של גרמניה, כי אם גם בשל העובדה שברית המועצות הקומוניסטית, בשנים 1934–1939, היתה המעצמה היחידה שהתאמצה לבלום את היטלר והפצירה במעצמות המערב לשתף פעולה עם מאמץ זה. מעצמות המערב לא שעו לפניותיה של ברית המועצות. הן ראו בקומוניזם הרוסי איום גדול יותר מאשר הנאציזם. היו אף גורמים שראו בגרמניה הנאצית כוח חיובי, שבאמצעותו יהיה אפשר לחסל את הסכנה הקומוניסטית המאיימת לכאורה על המערב. בעיני המנהיגות הסובייטית הסכם ריבנטרופ־מולוטוב היה מהלך שנועד לטרפד את הקשר המסתמן בין מעצמות המערב לבין גרמניה הנאצית במסגרת מזימה משותפת לכאורה להרוס את המשטר הקומוניסטי. כל מנהיגות אחראית היתה נוהגת כך באותן נסיבות, אף כי לא הייתי מכנה את סטלין ומרעיו מנהיגות אחראית.
לאחר המלחמה ברית המועצות ביקשה להצדיק את דרישותיה לגבי סדר העולם הרצוי (עולם שינוהל על ידי מועדון שלוש המעצמות הגדולות — ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה) בשם מה שכינתה "קורבנו של העם הרוסי" במלחמה. כדי להעניק תוקף אוניברסלי לתפישה זאת היתה ברית המועצות מוכנה להכיר גם ב"קורבנו של העם היהודי" ולשנות מן היסוד את יחסה לציונות ולתביעות היהודיות בארץ ישראל. שינוי מהפכני זה קיבל ביטוי בנאום שנשא אנדריי גרומיקו בעצרת הכללית של האו"ם במאי 1947, ובתמיכה הקריטית שברית המועצות העניקה, הן לתוכנית החלוקה באו"ם והן למאמץ המלחמתי של המדינה היהודית עם הקמתה.
אין להבין את מעמדה המיוחד של ישראל בפורום הבינלאומי ובקרב מעצמות־העל, בלא להביא בחשבון את אפקט השואה. שאלה גדולה היא אם אפקט זה יפעל לעד לטובתה של ישראל, בלא קשר להתנהגותה. בכך אני מטיל ספק. ככל שתתעצם ותתמסד משמעותה האוניברסלית הגלובלית של השואה, כן תיחלש אחיזתה של ישראל בשואה ויבוא הרגע שבו היא עצמה תידרש להגיש דין וחשבון על פי הערכים המזוהים עם יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
יגאל עילם הוא היסטוריון, חוקר תולדות הציונות ומדינת ישראל
פורסם ב"הארץ" ב-30.01.20
