בפולין מבקשים להיאבק על שמם הטוב ולהציע קריאה מחודשת של העבר, אולם בישראל מסרבים לדרישתם להתערב בתכני המסעות הנוגעים לחלקו של העם הפולני בשואה. הדיון על הצגת צד נוסף בהיסטוריה מעלה את הצורך לבחון מחדש את הנחיצות של המסעות הללו
מאת: עופר אדר
15 הארץ יוני 2022
תלמידות במחנה אושוויץ שבפולין, ב-2016. אפשר בהחלט להבין את התסכול שחשים בפולין נוכח נסיונם הלא מוצלח לספר לישראלים על המחיר הכבד ששילמו בני
הוויכוח סביב מסעות התלמידים הישראלים לפולין הוא חוליה נוספת בשרשרת של עימותים ומחלוקות בין פולין לישראל שהתגלעו בשנים האחרונות בסוגיות שונות. בכל פעם עולה לכותרות סוגיה אחרת, אך יש קו שמחבר בין כולן - הניסיון של הפולנים להיאבק על שמם הטוב או על "האמת" שלהם ביחס לעבר.
פולין פועלת כמי שמאסה בתדמיתה השלילית, שמאלצת אותה - כפי שהיא רואה זאת - להרכין ראש בפני העולם שרואה בה אומה של אנטישמים שסייעו לגרמנים בשואה. בוורשה טוענים כי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, לא לומדים ולא יודעים כמעט דבר על הסבל הפולני במלחמת העולם השנייה, ועל המאמצים שנקטו יחידים וארגונים מקומיים להצלת יהודים. למעשה, פולין מבקשת להציע קריאה מחודשת של עברה ולהציגה כאומה של גיבורים שנאבקה באומץ בגרמנים, הצילה יהודים, ובדיוק כמותם - שילמה מחיר כבד במלחמה.
השינוי בגישה של הפולנים החל ב-2015, עם עלייתה לשלטון של מפלגת הימין הלאומית "חוק וצדק", והתחזק בהמשך עם היבחרו של הנשיא השמרן אנדז'יי דודה. המדיניות השמרנית שהובילו המפלגה והנשיא בשורת נושאים קיבלה גם ביטוי שנתפס עוין למדינת ישראל ולעם היהודי. ב-2018 חוקקה פולין חוק שקיבל בישראל את הכותרת "חוק השואה", אשר איים בעונש מאסר על מי שיטען כי העם הפולני היה מעורב בשואה. לפני כשנה אישר הפרלמנט הפולני חוק נוסף שהעכיר את האווירה בין המדינות, והוגדר בידי ממשלת ישראל כעוין. הפעם על הפרק הייתה הגבלה של היכולת של יהודים לתבוע רכוש שהיה בבעלותם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוחרם בידי הנאצים והולאם בהמשך בידי הסובייטים.
"חוק השואה" ו"חוק הרכוש" פגעו קשות ביחסים בין המדינות, ועוררו כעס רב בקרב שורה של פוליטיקאים ישראלים. הבולט שבהם הוא שר החוץ יאיר לפיד שמיצב עצמו בשנים האחרונות כמי שמשמיע קול ברור, חד ועקבי נגד הניסיון הפולני לעוות את זכרון השואה ולסלף את ההיסטוריה. הוא מבטא אותו מעל במות רבות ולא בורר במילותיו כשהוא מפנה ביקורת על הפולנים, לעתים תוך שימוש בסיפורו האישי של אביו, ניצול השואה יוסף לפיד. גם ראש הממשלה, נפתלי בנט, הוביל קו דומה כשכיהן כשר החינוך בממשלת נתניהו. ב-2018 הוא הודיע כי ההכשרה של מדריכי הנוער שמתלווים למסעות לפולין תכלול יחידת לימוד חובה על יחס האוכלוסייה הפולנית לעם היהודי בשואה.
האם ניתן להציג לתלמידי ישראל מציאות מורכבת, מסובכת ורגישה, שבה אותו עם שהצמיח ממנו רודפי ורוצחי יהודים שפלים היה גם עם שסבל בעצמו מהנאצים, הפך לקורבן שלהם והוליד כמה גיבורים שהצילו יהודים?
כעת, במשמרתם של השניים ,לקראת מסעות הקיץ של תלמידי ישראל לפולין התעוררה מחדש הסוגיה, שמאיימת שוב לדרדר את יחסי המדינות, אחרי שהשתפרו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. בפולין טוענים כי התלמידים הישראלים נחשפים במסעות לצד אחד בלבד של הסיפור - וחוזרים מהם עם רגשות שליליים כלפי הפולנים מבלי להכיר בסבלם ובמאמצי ההצלה שלהם את היהודים.
הפולנים דורשים להתערב בתכני הלימוד של בני הנוער הישראלים, משלב ההכנה למסעות ועד לליווי המסעות עצמם. בין היתר, הם דורשים שיעסקו גם בקורבנות הפולנים של מלחמת העולם השנייה ויבקרו גם באתרים המדגישים את הסבל הפולני ואת הגבורה הפולנית שהצילה יהודים - ולא רק במחנות ההשמדה שהקימו הגרמנים בפולין.
בישראל אומרים כי הסכימו לחלק מהדרישות האלה - אך הקו האדום היה הדרישה הפולנית להתערב בתכנים הנוגעים לחלקם של פולנים בשואה וכן בתכנים הקשורים לחלקו של הצבא האדום בניצחון על הנאצים - נושא רגיש במיוחד, ששב באחרונה לכותרות בעקבות המלחמה באוקראינה והניסיון של פוטין להציג את ארצו כמי שנאבקה - אז והיום - מול גורמים "נאציים" ואנטישמיים.
לצד הפרטים שפורסמו, פרטים רבים אחרים עדיין לא ידועים. בישראל, לדוגמה, לא פרסמו את הפרוטוקולים של הדיונים שקדמו לאישור "ההצהרה המשותפת" מ-2018, שהוקעה בידי "יד ושם" כעיוות של זכרון השואה. גם במשבר הנוכחי לא פורסם מה היו הדרישות הנקודתיות שהציגו הפולנים באשר לרצונם להיות מעורבים בתוכן המסעות.
כך או אחרת, לשני הצדדים יש טיעונים ראויים ישראל, מצדה, לא יכולה לקבל תכתיבים ממדינה זרה - על אחת כמה וכמה מכזאת שחלק מבני עמה היו מעורבים ברדיפת יהודים - על האופן שבו מערכת החינוך שלה עוסקת בשואה. מנגד, אפשר בהחלט להבין את התסכול שחשים בפולין נוכח ניסיונם הלא מוצלח לגרום לישראלים להכיר במחיר הכבד ששילמו בני עמם במלחמת העולם השנייה, ולהציג צד נוסף של ההיסטוריה - שאינו מוכר להם.
משתתף במצעד החיים באושוויץ, באפריל. מדוע חוששים כל כך בישראל מהאפשרות, שתלמיד שירצה לבקר באתרי המוות שבפולין יוכל לעשות זאת בעצמו, כאדם בוגר
כמה ישראלים שמעו, לדוגמה, על הילדים הפולנים (הלא-יהודים) שנחטפו בידי הגרמנים ונשלחו לעבודת כפייה, לניסויים רפואיים ול"חינוך מחדש" בגרמניה הנאצית? ולמה אין תרגום לעברית של ערך הוויקיפדיה על "טבח וולה" שבו נרצחו עשרות אלפי אזרחים פולנים במסגרת דיכוי מרד ורשה הפולני ב-1944 (בניגוד למרד גטו ורשה שאירע ב-1943, ועליו לומדים התלמידים הישראלים בהרחבה)?
שאלות קשות ניצבות בפני ישראל. ראשית, האם ניתן בכלל לגשר על הפערים הללו? האם ניתן להציג לתלמידי ישראל מציאות מורכבת, מסובכת ורגישה, שבה אותו עם שהצמיח רודפי ורוצחי יהודים היה גם עם שסבל בעצמו מהנאצים, הפך לקורבן שלהם והוליד כמה גיבורים שהצילו יהודים? בהינתן שגם פוליטיקאים וגם היסטוריונים מתקשים להסכים על הדרך ה"נכונה" לקרוא את העבר המורכב, כיצד אפשר לצפות שתלמידי תיכון יצליחו לעשות סדר בראשם הצעיר והעמוס לעייפה ?
ואולי בכלל הגיעה השעה לבחון מחדש את הנחיצות של המסעות האלה, ולהמירם, כפי שכבר החלו בכמה בתי ספר - בתוכנית חינוכית ישראלית חלופית? מדוע חוששים כל כך בישראל מהאפשרות שתלמיד שירצה לבקר באתרי המוות שבפולין יוכל לעשות זאת בעצמו, כאדם בוגר, ולא במסגרת מסע בתיכון במימון הממשלה.
