מונחים כמו חוויה ומציאות רבודה בתערוכות של מוזיאוני שואה עשויים לגרום מבוכה, אבל זו גם דרך למשוך צופים צעירים. ככל שיגבר השימוש בטכנולוגיה, כך יתמעט הצורך בהקמת מוזיאונים כאלה – שרובם הם מפגן ראווה אדריכלי סר טעם
מאת: אסתר זנדברג
27 הארץ אפריל 2022
יום השואה הבינלאומי האחרון, שחל ב–27 בינואר, היה ציון דרך באופן שבו מוצגים ומונצחים מוראות הימים ההם במוזיאוני שואה ברחבי העולם. מסורת ארוכת שנים של תצוגות מוחשיות ומפגשים פנים אל פנים עם ניצולי שואה המספרים את סיפורם, מתחלפת השנה במוזיאונים רבים בתצוגות ומפגשים בטכנולוגיות של מציאות מדומה, רבודה או מטאוורס.
"מרבית ניצולי השואה הם כיום בני 90 ויותר, ומטבע הדברים בכל שנה נותרים פחות ופחות ניצולים שיספרו את הסיפור", כותבת נאדה אלאבי במאמר בנושא באתר NPR האמריקאי, "וכך, במוזיאונים משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות כדי לשמר את העדויות ולהנחיל אותן לדורות הבאים". המדיה החדשה, כך סבורים רבים בתחום, מדרבנת לפעילות אינטראקטיבית במקום צפייה פסיבית. כשהדמויות הן וירטואליות לצופים צעירים קל יותר לשאול שאלות אמיצות. המעבר למדיות מתקדמות שמפיחות "חיים" בחומרים המוצגים הכרחי בימים אלה, "שבהם פשעי שנאה הולכים וגואים" מציינת אלאבי, "ואפילו בקונגרס האמריקאי מזלזלים בשואה, מנהלי מוזיאונים מבינים שסיפוריהם חשובים מאי פעם."
המדיה החדשה, כך סבורים רבים בתחום, מדרבנת לפעילות אינטראקטיבית במקום צפייה פסיבית
דוגמה מובהקת למגמה היא התערוכה "המסע לעבר: חוויית מציאות מדומה" המוצגת בימים אלה במוזיאון השואה ומרכז החינוך של אילינוי בשיקגו. זוהי הפעם הראשונה שמוזיאון שואה עושה שימוש ב"מציאות" החדשה. ליבת התערוכה היא שני סרטים קצרים המגוללים את קורות החיים של ג'ורג' ברנט ופריצי פריצהאל, ניצולי מחנות, וניתנים לצפייה באמצעות משקפי מציאות מדומה. כשהם חובשים על ראשם את העזר הטכנולוגי, הצופים־שומעים "חוברים" לניצולים וחווים איתם את הגיהנום שעברו — הפרידה מהמשפחה, המסע בקרון המטען, העבודה במכרות, כשברקע קולות הקלגסים הנאצים, הצווחים "ראוס, ראוס, שנל, שנל."
דוגמה מובהקת למגמה היא התערוכה "המסע לעבר: חוויית מציאות מדומה" המוצגת במוזיאון השואה ומרכז החינוך של אילינוי בשיקגו. זוהי הפעם הראשונה שמוזיאון שואה עושה שימוש ב"מציאות" החדשה
צעד אחד קדימה בסולם הטכנולוגי עשה לאחרונה מוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון הבירה כשהשיק אפליקציה לצפייה בתערוכות באמצעות הטלפון הנייד בשיטת מציאות רבודה. לדברי מייקל האלי גודמן, העומד בראש פרויקט החדשנות של המוזיאון, היוזמה "נועדה להפוך את ההיסטוריה של השואה לרלוונטית ולהעניק לצופים חוויה שלא היתה אפשרית באמצעים אחרים". וזה רק קצה הקרחון. מונחים כמו חוויה, חדשנות טכנולוגית, מציאות מדומה או רבודה, וביטויים כמו "תערוכה המשנה את כללי המשחק", "מהפכה בזיכרון השואה", הנכללים בפרסומים על תערוכות וירטואליות במוזיאוני שואה גורמים למבוכה מסוימת. חוויה? חדשנות? כללי משחק? הרי מדובר בשואה ולא במוצר חדש בשוק. השימוש בטכנולוגיות חדישות בהקשר השואה מעורר רגשות מעורבים. אמנם טכנולוגיה חדישה כבר חדרה לתחום הנצחת השואה במפעל תיעוד העדויות של סטיבן ספילברג משנות ה–90, המופעל על ידי בינה מלאכותית.
הצופים־שומעים "חוברים" לניצולים וחווים איתם את הגיהנום שעברו
אבל הטכנולוגיות משתכללות ושועטות קדימה, והחשש עכשיו הוא שהניסיון למשוך קהלים חדשים יכול להוביל למחוזות הקיטש הווירטואלי (כמו ביצירותיהם ה"מופצצות" חדשנות טכנולוגית של ואן גוך ופרידה קאלו). הרעיון של "אושוויץ, הגרסה הווירטואלית" יכול להישמע "חסר טעם במקרה הטוב או להזכיר את סדרת המדע הבדיוני הפופולרית 'ווסטוורלד' במקרה הרע", אומרת שרה למברט ממוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון הבירה. עם זאת היא סבורה שאפשר להציג את ההיסטוריה של השואה "באופן מושכל וזהיר". ד"ר קורי סטריט מקרן השואה של ספילברג תולה תקווה "באפליקציות מצוינות ללימוד השואה בלי להידרדר לתיירות אפלה". והדברים מוכרים.
הרעיון של "אושוויץ, הגרסה הווירטואלית" יכול להישמע "חסר טעם במקרה הטוב או להזכיר את סדרת המדע הבדיוני הפופולרית 'ווסטוורלד' במקרה הרע", אומרת שרה למברט ממוזיאון השואה האמריקאי בוושינגטון הבירה
מהצד השני של מטבע הטכנולוגיה עומדת הציפייה הדרוכה שעם כל פיתוח טכנולוגי חדש, תקשורת ברשתות וכיוצא באלה יילך ויתמעט הצורך בהקמתם של מוזיאוני שואה מבטון, מלט ושאר חומרים, מבנים שברובם הגדול הם מפגן ראווה אדריכלי סר טעם ומיותר. כל זאת בלי להזכיר אנדרטות שואה רבות שהולכות עוד יותר רחוק. לפי שעה עדיין מתוכננים מוזיאוני שואה "פיזיים" חדשים, אבל נדמה שהמבול הולך ושוכך.
בארצות הברית מתוכננים שני מוזיאוני שואה מרכזיים, באורלנדו ובבוסטון. במונטריאול בקנדה הוכרזה תחרות אדריכלית לתכנון מוזיאון שואה חדש. באירופה מוקם בימים אלה "מוזיאון השואה הלאומי של ארצות השפלה" באמסטרדם, הראשון במדינה. המוזיאון ישכון בשני מבנים היסטוריים במרכז העיר שיחוברו וישופצו (בתמיכה כספית של ממשלת גרמניה). אחד מהם היה תיאטרון שממנו נשלחו עשרות אלפי יהודים למחנות ריכוז והשמדה, והשני פעל כסמינר למורים ובו ניצלו ממוות מאות ילדים בזמן השואה.
לפי שעה עדיין מתוכננים מוזיאוני שואה "פיזיים" חדשים, אבל נדמה שהמבול הולך ושוכך
המוזיאונים החדשים מתוכננים במציאות שבה "דימויי השואה נפוצים יותר מהידע עליה" (סקר שנעשה לאחרונה בארצות הברית מצא ששניים מתוך שלושה מילניאלים לא יודעים מהו מחנה ריכוז), ועל רקע מקרי אנטישמיות תכופים באירופה ובארצות הברית. גורמים הנוגעים בדבר מזכירים גם את המלחמה באוקראינה. המגמה המסתמנת היא שתכני המוזיאונים יתמקדו יותר בחינוך לצדק חברתי ושויוון זכויות אוניברסליים, ולא רק בזכר השואה. טכנולוגיות ההמחשה החדישות יאפשרו להגיע גם ואולי בעיקר לקהל צעיר.
מוזיאון השואה החדש באורלנדו לדוגמה ימותג כ"מרכז השואה לתקווה והומניזם" ויהיה הראשון שלא יתבסס על "מוצגים, מספרים ותאריכים", אלא על עדויות אישיות ודו שיח אינטראקטיבי עם צופים בני דור המילניום ומעלה. בבוסטון, המוזיאון החדש שימוקם ב"שביל החירות" הסימבולי, יציין בנוסף ליום השואה גם את חודש ההיסטוריה השחורה וחודש ההיסטוריה של נשים. אחרי אינסוף דיונים על הדרך לשמר ולהנציח נראה שהגיע הזמן לדור הבא של השואה.
