מאמרים

04/07/22

בן אדם ביער

אחד הלקחים הגדולים של השואה הוא שבמרכז כל ההוויה גם הנוראה ביותר  עומד האדם -על האנושיות הנעלה שבו ועל הרוע המוחלט.

מאת: צבי גיל  

הפרק הבא כבר הופיע בעבר, בחלקו, ובערב יום הזיכרון לשואה  ב 2022 אני רואה לנכון להביא אותו שוב- בשלמותו. הוא מלמד, בין השאר, שבקרב הנאצים היו בני אדם, כפי שזה מוגדר- כאלה ש"נולדו בצלם". הוא גם מלמד שעָם אשר שפך את דמו במלחמה נגד הנאצים כדי להגן על הבית ועל המולדת, מקֶרֶב אותו עָם, בשנת 2022, צמח מנהיג, אשר מעשיו דומים לפשעי הנאצים. מנהיג רוסיה וולדימיר פוטין הוא אדם, בדיוק כמו חייל המשמר הגרמני בשנת 1944 היה בן אדם.                         המסקנה היא כי הטוב במיטבו כמו הרוע במרבו שייך לבני אדם. היא חלה על העולם וגם עלינו כיהודים, כעם וכמדינה. מן הראוי שזה יהיה צרוב בתודעה שלנו כלקח החשוב  של השואה.

מחנה הריכוז הוקם בתוך היער לאחר שהשטח נוקה מעצים ומרבדי שלכת. העבודה עצמה אף היא התנהלה ביער. חטבנו עצים וגררנו את הגזעים כדי להכין עוד איזו קרחת בלב היער. לא ברור היה לשם מה. המרחק בין המחנה לבין אתר העבודה לא היה רב. אבל לצעוד לשם כך אפילו במרחק של  שני קילומטרים בחשכה של טרם שחר ,ברוח חזקה שנושאת תערובת של גשם ושלג אשר גם  החורש לא משמש מקלט ממנה ,זה היה גם ניסיון ראשון מסוגו. הקור חדר מבעד הלבוש-שק של מלט וסמרטוטים והוא עקצֵץ ונשך, אצבעות הידיים שותקו והיה צורך להכניסן לפה ולחממן מעט.         אך משהוצאו מן הפה עלתה עליהן  שכבה דקה של כפור. החלופה של הטמנת הידיים מתחת לבית השחי הועילה זמנית. כי כשהידיים אינן חופשיות לשמור על האיזון נתקלו הרגליים בענפים ובעצמים אחרים. נפילה בהליכה שכזאת  הייתה מסוכנת. היא עוררה את תשומת הלב של  הווָכמָנים שלוו אותנו ואם חטפת רק מכה או בעיטה ,בשל הנפילה, היית בר מזל.

מי שמעד ונפל במקרים רבים נחשב לנֶפֶל ומוּזֶלמֶן-נפל נחשב אצל הנאצים כנטל בלתי נסבל שיש למהר ולהיפטר ממנו. למזלי לא נפלתי, רק מעדתי פה ושם והמשכתי בסחיבת גזעים שהוציאו את שארית הכוחות שבי ובגרירת ענפים שפצעו אותי עד זוב דם שקפא. אחרי היום הראשון של העבודה חזרתי בחשכה למחנה ונפלתי על דרגש העץ. היה לי קר וחם ושיני נקשו, שרירי רעדו וברכי פקו וחבילת עצמותי עמדה להתפרק. וויתרתי על האוכל והשתייה וכול כולי חרדה מפני יום שיבוא. ידעתי שעוד יום מפרך שכזה ואני גמור.

למחרת שוב הוצעדנו לאותה חלקה ושוב הצטווינו לעסוק באותה עבודה. מזג האוויר היה סוער גם ביער ומה שלא נפל עלינו מן השמים במישרין בא לנו מצמרות העצים .נשימתי קצרה, ראשי הסתחרר עלי, חשתי שיתוק בבהונות רגליי והתקשיתי להניע את הידיים. אינני יודע מה גרר אותי ומה דחף אותי. העצים, הענפים, האנשים נראו לי כבליל אחד שאני מתערבל בתוכו. כך בעודי סוחב גזע במשקל גופי- או ככה הערכתי את כובדו- אצבעותיי איבדו כליל כל תחושה, תערובת של שלג וגשם חדרה מבעד לשק המלט והפיג'מה, הרגלים שקעו בתוך הבוץ ואני מהלך כמו סהרורי וגורר את עצמי ואת העץ קדימה באיזה דחף על אנושי. התמוטטתי.

מצאתי את עצמי בצריף. כאשר פקחתי את עיניי ומחיתי את פתיתי השלג מעל לעפעפיים, הרמתי את הראש ובראותי את השומר המבוגר שהיה בגיל של סבי הפשירו עיניי, התייפחתי בתוכי ,החנקתי את הפרץ. לפתע -העיניים זלגו כמו העננים בחוץ, בעצמה שלא ניתנת לעצירה. הגוף רעד כמו העצים בסופה. בכיתי. לא ייאמן. לא התביישתי, לא חשבתי מה יקרה לי והתמכרתי לרחמים עצמיים כפי שלא עשיתי שנים.

בכיתי כמו אדם, שכן חיה לא בוכה. בכי מבלי לדעת על מה ולמה. כנראה על הכול. על מה שעבר עליי, על מה שעובר עליי ועל מה שהעתיד צופן בחובו. ואולי זה לא היה בכי בכלל אלא הפשרה . יחד עם הכפור והקרח שדבקו בי בחוץ, הופשר גם תוכי מן הפגעים שנשאתי אתי בפנים. ההמסה הזאת הפנימית והחיצונית גרמה לי הקלה וזיכוך. חשבתי: הלוואי שהבכי ישטוף אותי, שאימוג ואיעלם בחום שהציף אותי. ככה להתאדות ולהיעלם כאדים שעולים ומתפזרים. פרטי אותו מקרה חקוקים בי כמו כתובת צרובה על אנדרטה.

אני זוכר שחשתי נגיעה בכתף. זה היה החייל הגרמני הקשיש. הוא אמר לי להוריד את שק הנייר ולייבש אותו ליד תנור הברזל שעמד באמצע הצריף. לאחר שעשיתי זאת הוא הצביע על הנעליים,   גם אותם להוריד ואת הסמרטוטים שעטפו לי את הרגליים ולייבש אותם. עוד אלה מהבילים ליד התנור, הביא לי השומר תה חם ומתוק בספל פח. וכאשר שק המלט יבש הוא רמז לי לפשוט את הפיג'מה ספוגת המים ולהחליף אותה בשק המלט שיבש. מלבד הרמזים והמילים המעטות הענייניות שהוציא, הוא חסך בלשונו. מדי פעם הציץ החוצה, אולי כדי לבדוק אם אורבת איזו סכנה לי וגם לו.

כאשר הכול יבש, לרבות הנעליים שהעלו אדים כמו סיר רותח, הוא הוצא מן התרמיל פרוסת לחם לבנה, גדולה, מרוחה במשהו, הושיט אותה לי ורמז לי לאכול במקום. הייתי מעדיף לקחת אתי את המעדן הזה ולהתענג עליו, ללעוס, להעלות גירה ככל שניתן, אבל הבנתי שעלי לאכול את הפרוסה בתוך הצריף וכך עשיתי. החייל הזקן התבונן בי בשביעות רצון, כמטפל המתבונן בפציינט שחוזר לאיתנו. גמרתי ללעוס את הפרוסה, כשאני מצר על כל נגיסה שחסרה, על כל דקה שעוברת ומקרבת אותי לקץ שהותי במקלט החם. לבשתי את הפיג'מה ואת השק, נעלתי את הנעליים, לא לפני שהוא נתן לי חתיכת בד צמר לעטוף את רגליי. קדתי קידה בפני האיש. אמרתי לו "דָנקֶה פיל" ויצאתי.

לתדהמתי החייל הגרמני שהיה צמוד אלי בעבודה רק התבונן בי כאשר חזרתי ובכך הסתפק. שותפיי לעבודה אמרו לי שלא אתאמץ יתר על המידה והם איכשהו יחפו עליי. כשאתה בג'ונגל בולטת האנושיות שבעתיים. באותו ערב כאשר חזרתי לצריף הרהרתי ארוכות על אותה פרוסת לבן לבנה שכמוה לא באה אל פי זמן רב והרהרתי בדבר אותו חייל זקן המושיע שהציל אותי עוד בטרם נתן לי את הלחם והתה. וודאי יש לו נכד כמוני, והמלחמה הזאת ארורה גם לגביו. פתאום היה צדיק  אחד בסדום. גרמני שונה מן הגרמנים שהכרתי, החל בפולקסדויטשים בזדונסקה וולה, עירי, וכלה במפלצות של האסירים, של תאי הגז והמשרפות, גרמני עם צלם אדם, כמוהו היו וודאי בודדים. אבל גם אותם עלי לזכור, כשם שיש לזכור את האחרים לדיראון עולם. אם אחיה, אם אצא מן התופת הזה. אם….אם.. ואולי המלאך בדמותו של  חייל גרמני זקן- לא היה אלא אליהו התשבי. הרי סופר לנו בילדותנו שאליהו מתחפש לכל מיני דמויות כדי להושיע את עמו. אם כך אולי גם אזכה לצאת מן התופת. הרהורי לב אלה היו קש להיאחז בו. עד אז אפילו זה לא היה. גדולתו של מעשה חסד שהוא מפיח בך תקווה, ועצמתה של תקווה שהיא מחזקת את גופך. באותו ערב לא יצאתי לבקש את פיסת הלחם ופחית התה. נפלתי על המיטה, שדוד ונרדמתי.

 מתוך "גשר של נייר"- 1995 משרד הביטחון- ההוצאה לאור . מהדורה דיגיטלית הוצאת ניב 2021

 

יצירת קשר

תיאטרון עדות

עקבו אחרינו