מאת: גילי איזיקוביץ
יש מי שמסיר אותו באמצעות ניתוח ויש מי שמראה אותו בכל הזדמנות. דנה דורון ואוריאל סיני, יוצרי הסרט “ספורים”, מספרים למה החליטו לתעד ניצולי שואה שעל זרועותיהם קועקע מספר ומה גילו במהלך הצילומים
הקשישה שהגיעה באותו היום ביוני 2009 לחדר המיון בבית החולים רבקה זיו בצפת התלוננה על כאבים בחזה, אבל כשניגשה אליה ד"ר דנה דורון הדבר האחרון שעניין את הקשישה היו הכאבים. "את יודעת מה זה?" היא שאלה, חושפת את פנים אמת יד שמאל שעל עורה הדקיק, המנומר כתמי זיקנה, קועקעה שורת מספרים בדיו כחולה. דורון, אז סטאז'רית בבית החולים, ידעה כמובן, ומאחר שחדר המיון היה שקט באותו יום, החליטה להיכנס דרך הפתח שפתחה לפניה הקשישה ולשאול.
כמעט שעה הן שוחחו. הקשישה סיפרה לה איך קיבלה את המספר ועל קורותיה במלחמת העולם השנייה, איך עלתה לארץ והקימה כאן משפחה, ואז הגיעה בתה של הקשישה והתנצלה. בכל פעם שאמא שלה רוצה לדבר, היא סיפרה, היא מגיעה למיון, שואלת מישהו אם הוא יודע מה הוא המספר ומספרת על חייה. הכאבים בחזה הם רק תירוץ למפגש.
אבל בזמן שחלף דורון כבר הפליגה במחשבות. "זאת היתה הפעם הראשונה שהתעמתתי עם המספר באמת ולא כסמל", היא מספרת, "זו היתה יד של אשה שמדברת אתי, וכרופאה אני לוקחת דופק ביד הזאת, ודם. זה הרגיש כאילו אפר ועפר מאושוויץ צרובים לה עדיין בבשר, כמעט 70 שנה אחר כך. הסיפור שלה הוביל אותי לחשוב על הסיפור של המספר כסמל. היא השתמשה בסמל הזה כדי לשאוב אותי לשיחה והיא גם ידעה שיהיה לי קשה לסרב. הסיפור שלה ישב לי בראש ובטווח של שבועיים הגיעו עוד שני קשישים עם מספרים, אבל הם היו כבר בשקיעה, דימנטים, והתחלתי לחשוב שצריך מהר מהר למצוא ולתעד".
נדרשו כמעט ארבע שנים, אבל הערב ישודר בערוץ יס דוקו "ספורים", הסרט שיצרו דורון ושותפה הצלם אוריאל סיני, שתחילתו באותה קשישה בחדר המיון. "ספורים" הוא פרויקט תיעודי שבו ניצולים שזרועותיהם קועקעו מספרים על חייהם מאז. הם מדברים על החזרה לחיים, היכולת לאהוב שוב, ההתמודדות עם יום השואה (באמצעות מסעות שופינג פרועים למשל) ועם המספר החקוק על היד, לפני עשרות שנים והיום. פרט לסגנון צילום אסתטי מוקפד מאוד ומובחן, מעל אסופת העדויות מרחף נרטיב מאגד - הרצון לבחון מה קרה למי שנהפכו לסמלי השואה. איך חוזרים לחיים, או, כמו שדורון מנסחת זאת - האם הקעקוע הוא אות קין או סמל של סופר מן?
ראש הטופס
תחתית הטופס
דורון מסבירה: "יצאנו לשיחה עם האנשים האלה לא בשביל לשמוע מה שקרה להם אז, כי גדלנו על מה שקרה. כישראלים אתה גדל עם העדויות ואני מאד מסתייגת מהאופן שבו מתנהל השיח הציבורי הישראלי על מלחמת העולם השניה ועל השואה. שיח מסוגר בעצמו, שמעלה שוב ושוב את התמונות והקולות והעדויות של 'מה עשו לנו', ומשם ממשיך ישר ל'לא נשכח ולא נסלח', ולדיון על היתכנות שואה שנייה".
ומה רצית להשיג?
"אני ראיתי את המספר על היד שלה והיא אוכלת עם היד הזאת גלידה. היא לוקחת את הנכדים לגן ביד הזאת. רצינו לראות ביום-יום מה קורה עם המספרים האלה".
בארץ הנפילים
סיבה אחת לעיכוב בעשיית הסרט היא ודאי העובדה שזהו סרט הביכורים הן של סיני והן של דורון. סיני, בן 34, תושב תל אביב ואב לתינוקת, הוא צלם עיתונות בעל שם. הוא עלה עם משפחתו מטהראן כשהיה בן שנה ובהיותו בן 15 החל לצלם אירועים בווידיאו. מגיל 17 עבד כצלם עיתונות ב"ידיעות אחרונות", ולאחר שיחרורו מהצבא, עבד ב"הארץ". לצד עיתונאי "עובדה", בן שני, בנה את קונספט כתבות "ארבע דקות". הוא זכה בכמה פרסים בעקבות עבודתו (ביניהם הפרס היוקרתי World Press Photo) ומשמש כיום כצלם קולנוע ומנהל סוכנות התמונות גטי אימג'ס בישראל ובגדה.
דורון, בת 31, מתל אביב, היא רופאה מתמחה ברפואת שיקום ועובדת עם פגועי ראש בבית החולים תל השומר, והיא גם בתה של הסופרת ליזי דורון ונכדה לניצולת שואה. השידוך היצירתי ביניהם החל כשדורון פנתה לסיני, שאותו הכירה באופן רופף דרך עבודה וחברים, כמה שבועות אחרי אותה פגישה במיון. בתחילה התכוונו השניים ליצור פרויקט צילומי סטילס שילווה בקטעי אודיו, ולהעלות אותו לאתר של מגזין גדול. אלא שסיני קיבל באותה תקופה מצלמות חדשות המצלמות גם וידיאו, והחליט לנצל את הטכנולוגיה שהיתה בידיו.
"כשהבנתי שיהיה סרט רציתי לברוח מחוויית יום השואה שהיתה לי כילד - לרוץ ולחפש לשכור סרט בספריית וידיאו כדי לא להתעסק שוב במסכנות ובהנצחה של הקורבניות", מסביר סיני. "אני רוצה שאנשים יראו ויצחקו גם בסרט. היתה שואה, זה קרה להם, הנאצים הפכו אותם למספרים אבל בואו נראה איך מצליחים לחזור לחיים".
דורון: "מלחמת העולם השנייה והשואה קבעו רף חדש באכזריות של אדם כלפי אדם, אבל אני מאמינה שהרף הזה יכול להתרומם בכל רגע נתון ולא בהכרח כלפי יהודים. חלק מהדיון על המשמעות של לשרוד כזו פורענות, נשמט כשמתרכזים בעדות אחר עדות של הפורענות עצמה. הנפילים שראיינו, שמשתתפים בסרט, הם בני אדם ששרדו אלימות בלתי נסבלת מצד הזולת, ופילסו את דרכם בחזרה לחיים. מבחינתי זה סרט על איך אנשים חוזרים לחיים אחרי שהחיים סיפקו להם סיבה מאד טובה לאבד אמון, להתייאש, לשקוע".
הצילומים, מספרים סיני ודורון, הצריכו התנהלות רגישה ומיוחדת. כאשר מסרו הניצולים את עדותם הקפידו היוצרים על כיבוד - תזכורת לזמנים שהשתנו ולמציאות הנעימה. חלק מהעדויות, זכרונות קשים במיוחד על תופעות קיצוניות, קניבליזם למשל, נותרו בחוץ.
איך היה לצלם ולביים את המשתתפים שלכם? כולם קשישים שסוחבים טראומות קשות.
סיני: "זה לא היה פשוט. אלה אנשים מבוגרים שצריכים לעמוד על הרגליים, להחזיק את היד כך שיראו את המספר וזאת לא תמיד זווית נוחה, אבל את רואה גם את הרצון שלהם להצליח. את שומעת איך פעם הם התביישו במספר ועם השנים הבושה נהפכה לגאווה. אנשים בני 84, ויותר מזה, נותנים יותר משביקשת".
דורון צוחקת: "אוריאל רצה לעבוד עם מצלמה אמיתית, כדי שיהיה פילם, שיישאר משהו ממשי. זה היה נהדר אבל זאת מצלמה שנדרש יותר זמן לתפעל אותה. חלק מהתנוחות בצילום הם למעשה מנחים שלפי ספרי רפואה נקראים מבחני מאמץ. עושים אותם במסגרת הערכה לבבית, לראות כמה בן אדם בכושר. הניצולים עמדו שם, והדופק שלי השתולל".
מעניין לגלות שכמעט כמספר הניצולים שהשתתפו בסרט, כך מגוון התחושות שהועלו ביחס למספרים. דני חנוך למשל נושא את המספר 2825B בגאווה מופגנת, מפשיל שרוול בחדווה בכל פעם שגרמנית נשמעת לידו ומחזק מדי פעם את הספרות במכון קעקועים, כדי שלא ידהו וייעלמו. מול הסיפורים המצמררים שלו, שהוא מספר בחיוך רחב ובעיניים בורקות, עומדת רות בונדי, עיתונאית לשעבר ואשה מרשימה, מזועזעת. אחרי שעלתה ארצה, היא מספרת, הסירה בניתוח קטן את המספר, למורת רוחו של הרופא שעזר לה. יש ניצולים שמדקלמים את המספר החקוק מזיכרונם, ומי שנדרשים להצצה כדי להיזכר. מי שסיפר לילדיו על הנסיבות שבהן קיבל את המספר, ומי שהדבר היה טאבו בביתו.
דורון מאשרת: "רצינו לפצח מה היחס של האנשים עצמם למספרים".
סיני: "ולא הייתה דעה אחת אחידה. רות בונדי לא רצתה להיזכר במספר ומחקה אותו, וגם לא רצתה שנזמין אותה להקרנה של הסרט הצלחתם להבין את הבחירה הזאת?
דורון: "אלה אנשים שיש להם חלק בעיצוב של הארץ. הם הקימו כאן משפחות, היו חלק מהעולם העובד והיצרני והרבה מהייצוגים שלהם והיחס אליהם הוא כאל קורבנות, 'צאן לטבח'. זאת היתה אמורה להיות בחינה אתם מה הם מרגישים לגבי זה, וכמות ההתייחסויות היתה כמו להסתכל בקלידוסקופ. יש מי שהם מוכי שואה והמספר הוא הדבר הכי פעוט ומינימליסטי, כי החיים רעים והצלקות הן בלב, ומי ששמו את זה מאחוריהם".
סיני: "רוב התשובות היו שהמספר הוא כלום לעומת מה שהיה שם. אבל מבחינתנו המספר היה סמל לכלל ניצולי השואה ולא רק לאלה שבאו מאושוויץ. זה משהו שאתה יכול לראות אותו, תינוקות נוגעים בזה".
דורון: "הם כמו הג'וקרים של השואה. יש מעטים מהם ואי אפשר להסתיר ורציתי לדעת מה זה אומר מבחינתם".
שאלתם אותם אם יש תחושת מורמות מעם?
דורון: "היו שאלות שלא הסכימו לענות לנו עליהן וזאת היתה אחת מהן. אנשים התעצבנו ממש כששאלנו על היררכיה. זה טאבו. אולי אילו היו לנו יותר משאבים היינו מדברים גם עם ניצולים מאושוויץ בלי מספר, אבל ברור שהגיבור הוא לא אדם ספציפי, אלא השאלה מה קורה לסמל כזה לאורך השנים".
אוריאל: "היה לי חשוב לספר סיפור אחר, לא של מסכנות. להראות אך חיים אחרי זה, עם כל הכאב. יושבים בחדר ובן אדם מספר על הנשיקה הראשונה שלו שקרתה שנים ארוכות אחרי שמישהו נגע בו. איש מבוגר והפעם האחרונה שמישהי נגעה בו לפני אותה נשיקה היתה אמא שלו והוא מספר איך הוא התעלף. זה מה שחשוב לי שיצא החוצה".
טעות במספר
עוד היבט מטריד ומרתיע, שמונצח ב"ספורים" וקשור לקעקועי המספרים, הוא תופעת הדור השני והשלישי, החורטים בעורם כמחווה את המספר של הוריהם וסביהם (ראה מסגרת). זוהי תופעה שנהפכה בשנה-שנתיים האחרונות לרווחת יותר, אף שהיא עדיין מעוררת רתיעה וזעזוע. בסרט מובאים שני מקרים כאלה - של חנה רבינוביץ, שקיעקעה את מספרו של אביה ז"ל על קרסולה, זמן קצר אחרי שנפטר וגילתה לחרדתה שטעתה במספר, ושל איל גלס, שקיעקע על זרועו את המספר של סבו אברהם. אחרי שהסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים בקיץ שעבר, עוררה התופעה הזאת תשומת לב מיידית. כתבה גדולה פורסמה ב”ניו יורק טיימס” ואחריה שודרה כתבה ב"אולפן שישי". לפני כמה שבועות ניסתה חברת הפרסום באומן בר ריבנאי לקדם קמפיין לקראת יום השואה, במסגרתו בני נוער ידביקו על זרועם ב מספרים של ניצולים, לאות זיכרון והזדהות. כמו בני הדור השני והשלישי שקיעקעו מספרים, גם הקמפיין הוגדר כפרובוקציה ואף גונה קשות.
"ניסו לגרור אותנו לתוך זה ואני לא הייתי בעד”, מספר סיני, “אם מישהו מקעקע את עצמו אני אהיה שם בשביל לתעד ולספר על התופעה, אבל אני לא מעוניין לקחת חלק בזה. בעיני זה מוזיל קצת את הסיפור".
הרעיון לעשות בכלל קעקוע כזה מרתיע מאוד, כמו לגרור את האקט המשפיל ביותר בתולדות האנושות לדורות הבאים, להתפאר בקורבניות.
סיני: "אני יכול להעריך את המשמעות האישית ובגלל זה אני לא שופט, אבל בפעם הראשונה שראיתי את זה נרתעתי קצת. כצלם עיתונות אני מצלם טראומות ומלחמות בזמן שהן קורות, אבל גיליתי שפוסט טראומה נשארת גם 60 ו-70 שנה אחרי זה. המבטים של אנשים 60 שנה אחרי הם אותם מבטים שיש לאנשים במחנה פליטים בצ'אד. אני נזכר איך זה היה מלחיץ להסתכל כילד על מישהו עם מספר. אתה עובר את הכביש, לא יודע איך להתמודד עם זה, במיוחד שהרקע שלי שונה לחלוטין ואף אחד במשפחה שלי לא קשור לשואה. כשאתה רואה את הדבר הזה על מישהו צעיר אתה באמת נרתע".
דורון: "אני רואה את הדברים אחרת. הרעיון לקמפיין נולד מצפייה בסרט. הדוקומנטרי שעשינו הציף את הסוגייה הזאת. אני לא יודעת מי היה הנאצי שהמציא את השיטה הזאת, לקעקע בבשר, אבל היא גאונית למה שהיא עושה לזהות שלך ולקולקטיב שמקועקע ככה. זה אחד מהסמלים הכי חזקים של השואה, של אכזריות, רצח עם, גזענות. אבל הנאצים שהמציאו את השיטה הזאת לא העלו על דעתם כמה גלגולים של חיים יקרו מזה. בעיני נהיה מזה משהו מופלא. מדברים על זילות השואה, אבל זילות השואה נמצא ביחס של מדינת ישראל לאחרוני הניצולים, לא בחיים שהמספר הזה קיבל".
איך אתם מבינים את הרצון לעשות דבר כזה?
דורון: "יש הרבה רציונליזציה סביב זה. סבא של איל גלס לא הסתכל על הקעקוע כמה שנים, אבל בסופו של דבר התרגש מאוד. יש את הסברי הלזכור ולא לשכוח ולכל אחד יש ההסבר האישי. אני חושבת שאפשר ללמוד מהנפילים האלה, מה אפשר לעשות אחרי שבר כל כך גדול ברצף החיים. ומה הזמן עושה לצד העשייה המכוונת שלנו, ומה קורה כשהסיפור שאתה מעורב בו הוא גם שלך אישית אבל בו בזמן גם גדול ממך, ואתה נהפך לסמל, והילדים שלך נותנים פרשנות משלהם לסמל שהיית בעבורם".
7 באפריל 2013 גלריה הארץ
