בפרולוג שכתבתי לפרויקט "תיאטרון עדות" הדגשתי את חשיבות הזיכרון ההיסטורי בתודעתי הלאומית-קיומית של העם היהודי, בהביאי דוגמאות בולטות לכך מן ההגות, הספרות ומציאות החיים של אישים ידועים של העם היהודי.
עם ולאור הצלחתו הרבה של הפרויקט הלכה למעשה, מן הראוי הוא להוסיף אפילוג כדי לאשש את הרעיונות הבסיסיים של הפרויקט, שהביאו להזדהות עמו של קהל הצופים בו. לשם כך אני מבקש להביא כאן קטעי ממצא-מסמך ייחודים ממש, שעד כמה שידוע לי אין כדוגמתם באירועי השואה.
כוונתי כאן להבאתן של רק כמה מן הכתובות שנכתבו על קירות בתי-הכנסת הגדול בעיר קובל אשר בווהלין - כיום בתחומי אוקראינה המערבית ועד למלחמת העולם השנייה בתחומי פולין. ערב השואה מנתה אוכלוסיית יהודי קובל כ- 17,000 נפש, ועם הקמת הגטו על-ידי הנאצים, כאשר נכלאו בו גם כל יהודי הסביבה, מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 24,000 נפש. למעלה משתי רבבות מהם נרצחו על-ידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים. לקראת אקציות ההשמדה, החל ביוני 1941 ואילך, רוכזו היהודים קבוצות-קבוצות באותו בית-הכנסת והובלו משם לגיאיות ההריגה שמחוץ לעיר. בעת שהותם של היהודים האלה בבית-הכנסת הזה, בידעם שממנו יובלו אל מותם הבטוח, רשמו רבים מהם את שמותיהם ואת שמות בני-משפחותיהם וידידיהם על קירות בית-הכנסת. הכתובות האלה נכתבו ביידיש, בעברית ובפולנית. חלקן נחרתו בציפורניים ואף בדם שנטף מאצבעות היהודים שדקרו אותן לשם כך, באין להם כלי כתיבה אחרים. רובם האמינו כי אלו אשר ישרדו יקראו את הכתובות האלה כדי שיזכרום! בשונה מן הרצון לזיכרון ההיסטורי-הלאומי של כלל עם-ישראל, אותו הדגשתי בפרולוג, כאן בקשות הזיכרון הן אישיות, אינדיבידואליות. רוב הכותבים מבקשים בהדגשה לנקום את נקמת דמם. כמה מהם הוסיפו לעתים מידע על נסיבות מעצרם והרהורים שונים לפני מותם.
הכתובות האלה הן בעצם עדויות אישיות מובהקות של הנספים. לכן, עובדה זו מאששת מאליה ואף ביתר-שאת את הרעיונות והמטרות של הפרויקט הנדון. שהרי כל אחד מן התלמידים שמשתתף בו, צמוד לעדות אישית ומנסה להפנימה, להזדהות עמה, ולשחק כאילו היה הוא עצמו בעל העדות - ניצול או מי שנספה. לפיכך אזכורן של הכתובות במסגרת האפילוג לפרויקט הוא חשוב מאוד כי הוא, לדעתי, בבחינת הגשמת משאלתם של כותביהן - הנה עם ישראל חי, יש לו דורות חיים של המשך, ובאופן קונקרטי בעניין דנן, אותם התלמידים - אותו דור ההמשך - רוצים ומוכנים לדעת את שקרה בשואה ולהמשיך ולספר זאת לאחרים, ובוודאי לאלה שיבואו אחריהם. ואף יותר מכך - הנה יש לו לעם הזה מדינה יהודית משלו, שהיא הערובה לכך שלא תיכתבנה עוד כתובות כאלה!
הכתובות ביידיש ובפולנית, והכתובת היחידה בלטינית, מובאות כאן בתרגומן העברי בהקפדה יתירה על דיוק התרגום. כמו-כן הקפדתי על צורת כתיבתן כגון אורך השורות ומספרן (כמעין "בתי-שיר").
קשה מאוד היה לבחור אלו מן הכתובות להביא כאן, שהרי את כולן, ללא יוצאת מן הכלל, יש לכבד ולאזכר. מתוך קריאה חוזרת ונשנית, אני מבקש להביא מעין חתך רוחבי של המאפיינים הבולטים והמשותפים של כולן:
1.הרצון להיזכר באופן אישי, בניגוד לפרולוג בו הודגש הרצון לקיים זיכרון לאומי של כלל עם ישראל.
2. נסיבות מעצרם וכליאתם בבית-הכנסת והרהוריהם לפני מותם הבטוח. 3. תחושות העוול הנורא שנגרם להם במותם בהיותם חפים מכל עוון. 4. הבקשות הבולטות ביותר הן לנקום את דם הנרצחים. 5. הכותבים הניחו כי מי שישרוד מבני משפחותיהם, בני קהילתם, או אף מי שישרוד מעם ישראל בכלל, יקרא את הכתובות ויזכרם היטב, וכאמור, ינקום. הבולטת ביותר והמודגשת ביותר בכתובות האלה היא הבקשה לנקום את נקמת דמם הטהור.
בכתובות האלה, לדעתי, יש לראות עדויות אישיות מובהקות כמו אלו שנשמעו מפי ניצולי השואה, משתתפי פרויקט תיאטרון-עדוּת. כאמור, לאחר לבטים קשים בחרתי רק בכ- 20 אחוזים מן הכתובות. הנני סבור שהן בולטות באופן מיוחד ומתאימות לרעיונות ולמטרות של הפרויקט דנן.
כפתיחה לציטוטן של הכתובות בחרתי להביא את סיפורו של בן-ציון שר, מניצולי אותו בית-הכנסת ואולי אפילו הניצול היחיד, כפי שהוא מופיע ב"ספר קובל". וזה סיפורו: "כל אחד ידע שקיצו בא... באופן אינטואיטיבי ניגשו האומללים לקירות בית-הכנסת, רשמו שמותיהם וכי ביום זה וזה הם עולים על "קידוש השם" ואם יישאר מי מהם בחיים - שינקום דמם השפוך. כשניגשתי לכותל לרושם את שמי ושם משפחתי צעק אברהם גוניק לעברי: רשום גם את שמי, כי רגלי שותקו ואיני יכול לזוז ממקומי. הוא אמר לי גם: אני כותב בפולנית בלבד ואני רוצה ששמי יהיה כתוב באותיות עבריות ובכתב עברי. ניגשתי לכותל ורשמתי: ביום זה וזה (27.8.42) אנו עולים על "קידוש השם" אם יישאר זכר ליהודי קובל - שיזכור אותנו וינקום דמנו השפוך!"
בסיפור זה ניתן לדעתי לראות שני מוטיבים המופיעים בכל הכתובות האלה - 1. הרצון להיות זכור
כיהודי להיות רשום באותיות עבריות ובכתב עברי. 2. הרצון לנקמה.
אין כל ספק שהתלמידים המשתתפים בפרויקט תיאטרון- עדוּת יכולים להזדהות ולשחק את תפקידי כותבי הכתובות הללו, כאילו הם ניצולים המספרים על כתיבתן.
להלן הכתובות הבאות:
א. "תזכרו לבאים אחרינו דם טהור יישפך בעוד שעה של צעירי עמנו, דם נקי כמי הכנרת. דורשים אנו נקמה, נקמה אכזרה "(אכזרית). יהודה שכטר 15.9.1942
ב. "בת 50 שנה לזיכרון נצח! נשמות שנפלו בחינם על-ידי הרוצחים הגרמנים ". זיסקינד שמחה, בת 18, זיסקינד מרים
ג. "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום. נצח ישראל לא ישקר. רויזן מרים."
ד. "ארץ, אל תכסי דמנו / שמים, נקמו את נקמתנו / אנו הולכים למיתה אכזרה יחד עם כל עדת קובל על-ידי הרוצחים האכזריים. יום ה', "יד ימים לחודש אלול. בלומה, יעקב, דוד ויהודה "
ה. שיינדל שוורץ, דוד אייזנברג, לאה פיש, רחל פוגלמן" קבוצת חלוצים. 27.8.1941."
ו. "בת עשרים הנני, הוי מה יפה העולם מסביב... למה יורידוני לטמיון עת כל ישותי משוועת לחיים? האומנם רגעי האחרונים הגיעו? נקמה! נקמה! נקום ינקום כל אשר יקרא את משאלתי האחרונה ". הכתובת ללא חתימה.
ז. "יהודים יקרים, אחים ואחיות: אני דורש בשלומכם. אני ביחד עם פייגה כגן, היא לבדה. אנו הולכים לעולמות יפים יותר, באומץ לב! יום ב' 7.9.1942. יענקל- פייגה.
ח. בין הכתובות המזוויעות והמחרידות האלה בולטת כתובת מרגשת במיוחד שבה מביעה נערה צעירה את אהבתה העזה לבחיר ליבה: "מוטל היקר. יומיים אני ויאנקי חיכינו לכם, לדאבוני... כל העת הייתי עם אחיך כאילו אתך. כל כך טוב ביחד. אני מנשקת לך ולכל המשפחה. אני עוזבת את העולם היפה, שהדם לא ידום, אני הולכת לממלכה יהודית. אני מנשקת לך, לכל המשפחה. פייגה ".
ט. "יהושע פרידמן נספה ביום רביעי 24.8.1942, בני לייבל נספה חודשיים לפני כן. גם הדוד ירוחם עם חנה פינקלשטיין ומלכה נספו. יהושע פרידמן. תהא זאת מצבה. אולי בני יקרא? !"
י. "אני ירוחם בן ר' שלמה לודמיר הייתי כאן בחמישה בתשרי 1942 (תש"ג). ממי מקרובי שיוותר בחיים אני מבקש לומר אחרי "קדיש " !
יא. "סלחי אמא, דעי שנתפסתי, כאשר הלכתי להשיג מים. אם תהיי כאן, זכרי את בתך ינטה סופר, שנספתה ב- 14.9.1942."
יב. "כל כך הרבה מחזות אימים / כל כך הרבה תמונות אכזריות / כל כך הרבה ייסורים - ושום מילת מחאה! / רק דמעות... / שום יד אינה מתרוממת / שום אגרוף אינו מתקמץ -- / רק משוועה לאלוהים ".
לייבל סוסנה 22.8.1942"
יג. "כאשר תחזור מן המלחמה, דע כאן חלפו רגעיהם האחרונים של אשתך וילדך שבכה הרבה ולא רצה למות. מי ייתן שדם ילדנו יפול על ראשיהם. רחל אטלס."
יד. "שהרוצחים ישלמו בעד דמינו. זה ישמח אותי אפילו בחשכת הקבר. פניה וולך."
טו. "מושקו וטוניק נפרדים מכולם 15.9.1942. המוהיקנים האחרונים של משפחות ברזילי וטניביץ."
טז. "אני כותבת בפעם האחרונה לפני מותי. איני יודעת אם יישאר מישהו מהיהודים בחיים, מה חבל שלא אהיה המאושרת הזאת!
לא רק הכאב והעלבון בתיאור הזוועה. יש בכתובות האלה גם פרץ עז של זעם נורא, הרבה מעבר לרצון
הנקמה, כגון הכתובת הבאה:
יז. "שקט, הרוצחים באים / באולם שוררת דממה / לשמע קולותיהם כל הלבבות הולמים בעוז / לשמע קולותיהם כל הלבבות פוסקים לפעום, / אלוהים קח אותנו אל נצחיך! / אך עוד שלם ישלמו הרוצחים בדמם! / איך אוכל לשמוח - אם אהיה כבר בקבר / אך רצוני כי לנתחים חיים / עוד יגזרו ילדיהם האחרונים / עוד שעה ועוד רגע... / שלום עולמי היפה, זה שטרם הספקתי להכירו. פנייה ארדייטר וכל משפחתה 23.8.1942 " .
יח. "שהדם היהודי הטהור יטביע את הגרמנים! נקמה, נקמה, שיפגע בהם הברק בבני הזונות! ישראל פינקלשטיין 23.8.1942."
יט. "מוניק פולישוק היקר! נקום נקמת דם אביך, אחיך ואחותך, אשר נפלו מיד הרוצחים. זכור זאת צריכה להיות מטרתך בחיים. הניה פייבל."
אני סבור כי הכתובת היחידה הכתובה בלטינית יש בה כדי לסגור את המעגל של הכתובות שכתבו
הנספים:
כ. "כאן חיים המתים, שמקברם משוועים האלם למשפט! בנימין."
לקראת סיום הציטוט מכתובות אלה מן הראוי לצטט אחת המתארת ממש את רגעי חייהם האחרונים של
יהודי קובל, עם הוצאתם מבית-הכנסת לגאיות ההריגה ואת אווירת האימים המזוויעה ששררה בהיכל:
כא. "הדלתות נפתחות. הנה באים רוצחינו. לבושים שחורים. על ידיהם המגועלות - כפפות לבנות. זוגות-זוגות הם מוציאים אותנו מבית-הכנסת כשידינו על ראשנו. אחיות ואחים יקרים. כמה קשה להיפרד מהעולם היפה לצמיתות. אלה שיוותרו בחיים אל להם... לשכוח את קומץ האחיות והאחים. קחו נקמה. נקמה ברוצחים. אלסטר ישראל, ניספה ב- 15.9.1942. בריינדל זיו, בת 19 תאבד היום !
בין הכתובות ישנן גם כמה כתובות של יהודים אשר ניצלו מן השואה ונזדמנו לאחר המלחמה לאותו בית-הכנסת בקובל והגיבו בכתובותיהם לאותן כתובות שקראו על הקירות. בין הכתובות הללו בולטת במיוחד אחת שיש בה במידת-מה הפתעה בתוכנה, ולדעתי גם משום מענה ברור ונחרץ על הבקשות הבולטות של הנספים לנקמה. לכן גם בחרתי להביאה כאן ככתובת האחרונה. זאת גם משום שכתובת זו, לנוכח האחרות, מעניקה אופטימיות - יש יהודים ששרדו את המלחמה. ולא זאת בלבד אלא שהם חשים עצמם מחויבים לכתובות שקראו, עד כדי שבועה לקיימן! כתובת זו מצביעה גם על פרץ עז של רגשות לאומיים:
כב. "אנחנו בחורים יהודים שניצלו הודות לכוחות הסובייטים, בקראנו את דברי ההספד של אחינו ואחיותינו שנספו דמם זועק אלינו, ואנו נשבעים בהזדמנות זו לקחת נקמה בעד אחינו החפים מעוון אשר נספו על "קידוש השם" על-ידי הרוצחים. דמם זועק אלינו ואנו לא נחריש! 3.4.1945.
את הכתובות האלה גאל שלמה פרלמוטר ז"ל, שהיה פרטיזן לוחם בנאצים בסביבות העיר קובל ונזדמן לעיר לאחר המלחמה. הוא העתיק את הכתובות האלה ושמר אותן עימו בעלותו ארצה כמעפיל. זוהי זכותו הגדולה וניתן לאמור שתודת העם היהודי כולו - ולא רק תודות ניצולי קובל - נתונה לו על כך. אלו דבריו: "עברתי מכתובת לכתובת וחשתי כאילו כתבו המעונים את סיפוריהם למעני-למעננו, כדי שנלמדם היטב ונשמרם לדורות הבאים, לאזהרה ולזיכרון. חשתי שמעוני קובל האמינו עמוק בליבותיהם שעם-ישראל יגבר על החיה הנאצית וימשיך לחיות !!!"
אביגדור עפרון השתתף בפרויקט רמת השרון
מורה ומחנך, ניהל את ביה"ס להוראת השואה של "יד ושם" ב"בית ווהלין"
