20/07/20

"אנחנו צריכים לנסות לגרום לפחות לניצול שואה אחד לחייך לפחות פעם ביום" אליסה שודייב על יום השואה

"במהלך השנים האחרונות ציינתי הרבה "ימי שואה", בכל פעם שפרויקט נגמר והסיפורים של הניצולים עלו אל הבמה, רקמו עור וגידים בעזרת בני הנוער המשחקים אותם, הרגשתי שאנחנו מציינים עוד יום שואה - פרטי, עבור אותם ניצולים שיושבים שם, עבור בני משפחותיהם שנוכחים מרוגשים בקהל ועבור בני המשפחה שנשארו שם על אדמת אירופה.

נכון שליום השואה בארץ יש מימד נוסף של חשיבות וממלכתיות, המדינה כולה עוצרת, עומדת דום בצפירה, מתקיימים טקסי הזיכרון, סרטי שואה מוקרנים והרבה "לזכור ולא לשכוח", יש בזה משהו מאחד, משלים, אולי אפילו מנחם. אך התחושה הזו אינה מתקרבת לזו של אלה המשתתפים בתיאטרון עדוּת וליום הזיכרון אותו הם יוצרים בעצמם בעליה המשותפת לבמה ויעידו בוגרי הפרוייקט ואני ביניהם.

במהלך עשרים השנים האחרונות תיאטרון עדות ציין והקים 67 ימי שואה קטנים ופרטיים, היום היה אמור להתקיים יום הזיכרון ה - 68, אלא שהפעם הוא בגדר בלתי אפשרי. אנחנו בשיאה של מלחמה על הבריאות שלנו. ובניגוד למלחמה כפי שאנחנו כישראלים מכירים אותה, אנחנו לא נכנסים לשטח האויב כצוות, פלוגה או חטיבה. אלא כל אחד לבדו, בגפו בביתו.

"ילדות וילדי" פרויקט תיאטרון עדות לדורותיו, אני פונה אליכם, אנחנו לא נוכל להנציח היום על הבמה את זיכרון השואה בדרכו המיוחדת והמסורתית של תיאטרון עדוּת, אבל אתם יכולים. ספרו לכל מי שאפשר את הסיפורים ששמעתם מהאנשים היקרים שהכרתם, דברו עליהם בסקייפ, בזום, בוואטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם ובשאר הרשתות החברתיות, דברו עליהם עם המשפחות שלכם, עם החברים שלכם, עם בני הזוג, עם כל מי שאתם יכולים.

והכי חשוב התקשרו למבוגרים - ניצולי השואה, שיושבים השנה סגורים בביתיהם ושאלו לשלומם, בידקו אם חסר להם משהו, אם יש לכם איך לעזור, או רק תגידו להם שאתם חושבים עליהם, נסו לגרום להם לחייך - במיוחד היום."

אליסה שודייב,

בוגרת פרויקט תיאטרון עדוּת בתיכון אליאנס שנת 2010, עוזרת במאי ומנהלת הצגה.