מאמרים

04/07/22

אלוהים היה באושוויץ. הוא היה בתוכי

 באושוויץ כינה אותה ד"ר מנגלה "הרקדנית הקטנה שלי" ואחרי המלחמה היא ניצלה מניסיון אונס של חייל אמריקאי. עם הוצאת המהדורה העברית של הביוגרפיה המרתקת שלה, מספרת ד"ר אדית אווה אגר, בת 94, על השיטה הטיפולית שפיתחה ובזכותה הצליחה להשתחרר ממחנה הריכוז שנותר בתודעתה וגם לעזור לחיילים נפגעי טראומה

מאת: רונן טל

בערב הראשון שלה באושוויץ, אחרי הסלקציה ששלחה את אמא שלה לאזור הארובות שהעלו עשן, ואותה ואת אחותה מגדה לצריף הצפוף שישמש להן בית בחודשים הבאים – אדית אווה אגר זכתה לרקוד מול ד"ר יוזף מנגלה. הרופא עם דרגות הקצונה, זה שכמה שעות קודם לכן אותת באצבעו לימין או לשמאל, הגיע אל הבלוק שלהן מלווה בתזמורת אסירים של כינורות וכלי נשיפה. מנגלה, גילתה, הוא נאצי שוחר תרבות שנהג לטייל בשעות הערב ולחפש אסירים מוכשרים שיספקו לו קצת בידור. שנה קודם לכן סולקה אגר מנבחרת ההתעמלות העירונית בגלל יהדותה. עכשיו הנשים שהגיעו איתה בטרנספורט מהונגריה דחפו אותה קדימה וקלגס בכיר גילה עניין ביכולת התנועה וחוש הקצב שלה. "רקדנית קטנה", אמר ד"ר מנגלה בזמן שהתזמורת ניגנה את צלילי הפתיחה של ואלס "הדנובה הכחולה", "תרקדי בשבילי"

והיא רקדה. "בתחילה, הנפת דגל", היא כותבת באוטוביוגרפיה המרתקת שלה "הבחירה", שיצאה כעת בעברית (הוצאת מטר, תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי). "ואז פירואט וסיבוב. שפגט. ואז קימה. בעודי שולחת רגל ומתכופפת ומסתחררת אני שומעת את מנגלה מדבר עם עוזרו. הוא לא מסיר ממני את המבט. אני שומעת את קולו מעבר למוזיקה. הוא דן עם הקצין שלידו מי מבין מאות הנשים הנוכחות בחדר ייהרגו בשלב הבא. אם אחמיץ צעד, אם אעשה דבר מה שלא ישביע את רצונו, אולי זו תהיה אני. אני רוקדת. אני רוקדת. אני רוקדת בגיהנום".עשיתי את הריקוד הזה וחזרתי עליו בדמיון המון פעמים מאז", מספרת אגר, בת 94, בראיון זום מביתה בסן דייגו, קליפורניה. "המוזיקה התחלפה ל'רומיאו ויוליה' של צ'ייקובסקי ואני רקדתי וסגרתי את העיניים והעמדתי פנים שהקהל הורכב מאנשים יפים ולבושים בהידור בבית האופרה של בודפשט". ותוך כדי הריקוד נפלה עליה התובנה המטלטלת, המנחמת, ש"ד"ר מנגלה, שרק הבוקר רצח את אמי, עלוב ונקלה יותר ממני. אני חופשייה ברוחי, והוא לעולם לא יוכל להיות חופשי. הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה. הוא אסיר יותר ממני". את כיכר הלחם שקיבלה בזכות ההופעה היא חלקה עם חברותיה.

ראש הטופס

תחתית הטופס

ד"ר מנגלה, שרק הבוקר רצח את אמי, עלוב ונקלה יותר ממני. אני חופשייה ברוחי, והוא לעולם לא יוכל להיות חופשי. הוא תמיד יצטרך לחיות עם מה שעשה. הוא אסיר יותר ממני"

 

הטלפון שהציל את חיי

זה לא היה המפגש האחרון שלה עם מנגלה. כמה שבועות אחר כך נשלחה אגר עם אסירות נוספות למקלחת. "באושוויץ היינו מתקלחות יום יום, ואף פעם לא ידעת מה ייצא מהמקלחת – מים או גז", היא אומרת עכשיו. ובעודה עומדת עירומה מתחת לברז הגיע "מלאך המוות", כמו שלמדה לכנות אותו, וזיהה את "הרקדנית הקטנה שלי". הוא פקד עליה להצטרף אליו, הוליך אותה במסדרון, עירומה ונוטפת מים, עד למשרד שלו. שם הוא התקרב אליה, החל לפתוח את כפתורי מעילו, היא כבר הסניפה את ריח המנטה שנדף ממנו. ואז צילצל הטלפון בחדר הסמוך. מנגלה ניגש לענות והיא ברחה. "הטלפון הציל את חיי", היא אומרת.

שנים אחר כך, כשכבר התגוררה בארצות הברית, אגר קראה בעיתון שמנגלה חי בפרגוואי. "בלילות חלמתי שוב ושוב שאני אגיע לפרגוואי, ואעמיד פנים שאני עיתונאית, ואצור איתו קשר, ואתלבש יפה, ואלך לפגוש את מנגלה. ואני אדבר איתו על 1944 ואזכיר לו את מה שהיה וארקוד לפניו שוב. אבל זה לא קרה, כמובן. וזה לא היה צריך לקרות, כי למרות שאני לא שוכחת את העבר אני חיה בהווה. וברגע זה אני מרגישה שאני יכולה לגעת בך דרך מסך המחשב."

היא אישה מרשימה, חדה ומנוסחת, מקרינה יכולת אינסופית להתעניין בכל מי שנמצא מולה – חיילים אמריקאים נפגעי טראומה גופנית ונפשית שבהם טיפלה, אופרה וינפרי שריאיינה אותה יותר מפעם אחת והפכה למעריצה שלה או העיתונאי שזה עתה פגשה. לאגר לא ממש דחוף לציית לכללים של ראיון שגרתי. אולי בגלל שחשפה את הסיפור שלה כל כך הרבה פעמים בעבר, היא נוטה להפליג לאסוציאציות פרטיות או לראיין את המראיין שלה על מצבו הזוגי, עמדותיו הפוליטיות והרגלי הקריאה שלו. היא עושה את זה בחיוך תמידי ששובר מחיצות ונראה שהיא רגילה לכך שאנשים מתמסרים בקלות לסקרנות שלה.

אגר, בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, לקחה את סיפור חייה המדהים ופיתחה בעזרתו שיטה טיפולית ששמה את הדגש על כמה עקרונות פשוטים, כמעט אינטואיטיביים, שמעמידים במרכז את יכולתו של האינדיווידואל להתמודד עם הסבל הנורא ביותר – ולהחלים ממנו. במהלך הקריירה הענפה שלה היא לימדה והרצתה, העבירה הרצאות טד, טיפלה באנשים ובזוגות ובכל מי שרצה והכשירה מאות מטפלים.

בבסיס השיטה עומדת הקביעה שאנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה לנו בחיים – אבל אנחנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. ואנחנו יכולים לוותר על עמדת הקורבן משום שאף אחד לא הופך אותנו לקורבנות, חוץ מעצמנו. לפני שיאשימו אותה בהאשמת הקורבן מדגישה אגר ש"בסבל אין היררכיה, אין שום דבר שהופך את הכאב שלי לגרוע או לטוב יותר מכאב של אחרים, אבל כדי להיות שורד, להיות אדם שיודע לצמוח, יש צורך בקבלה מוחלטת של מה שהיה ומה שיש."

השלב הראשון בדרך לריפוי הוא זיהוי הכאב וקבלת אחריות עליו במקום בריחה והדחקה. "במשך שנים ברחתי מהעבר שלי, מהטראומה שלי. אחרי שעברנו לארה"ב כל מה שרציתי זה להיות יאנקי דודל דנדי. התביישתי במבטא ההונגרי הכבד שלי, התביישתי בעבר שלי, לא רציתי שאף אחד יידע. היה לי סוד – אבל בעצם לסוד היה אותי", היא אומרת. "עברו שנים עד שהבנתי שאני לא יכולה להירפא אם אני לא נותנת לעצמי להרגיש. ואחרי שנרפאתי גם יכולתי לעזור לאחרים להירפא".

כשהשתחררתי רציתי למות. חשבתי על התאבדות. ההורים שלי נרצחו, הנער שאהבתי בנעורי נרצח. גיליתי שיותר קל למות מאשר לחיות"את, כמו מיליונים אחרים, הרי לא אשמה במה שקרה לך. מי שאשם זו מכונת השמדה רצחנית. למה שתרגישי בושה?

"במשך כל התקופה שלי באושוויץ שאלתי את עצמי, האם מישהו יודע שאני כאן? האם מישהו יודע שיש בכלל מקום כזה שבו מחסלים כל יום אלפי אנשים במשרפה? וכשניצלתי חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. סבלתי מאשמת ניצולים, לא הרגשתי שמותר היה לי לשרוד כשכל כך הרבה אחרים נרצחו. כשהשתחררתי רציתי למות. חשבתי על התאבדות. ההורים שלי נרצחו, הנער שאהבתי בנעורי נרצח. גיליתי שיותר קל למות מאשר לחיות. אבל אז אלוהים דיבר אלי (אגר איננה דתייה וכשהיא מדברת על השיטה שלה המלה "רוחניות" לא מוזכרת, אם כי יש שיגידו שיש בה הרבה ממנה, ר"ט). הוא אמר לי: 'את צריכה לחיות עבור משהו ולא נגד משהו', והלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה".

בצעדת המוות הנשים שאיתן חלקתי את הלחם (שנתן מנגלה) סחבו אותי מתחת לזרועות כדי שלא אמות בשלג. זה דבר נהדר, לא? הטוב יוצא מבעד לגיהנום הנורא ביותר"

אחד הדברים שאת מדגישה הוא הצורך לזהות את הכאב ולחוש אותו במלוא עוצמתו כצעד ראשון להחלמה. זה לא כמו לקרב את היד לאש שכבר שרפה אותנו?

"לא, כי הכאב הוא שם, ולא ניתן לברוח ממנו. You must feel it in order to heal it (אתה חייב להרגיש את זה כדי להחלים מזה, ר"ט). זה השלב הראשון למי שרוצה להעיף את הקורבנוּת מהזהות שלו. הבנתי את זה בצורה מאוד חזקה כשעבדתי עם חיילים שנפצעו במלחמה. הסבל, הכאב הגופני, היה משותף לאנשים שאיבדו גפיים, שהפכו למשותקים. אבל חייל אחד לא הפסיק לצעוק כל היום שהוא נכה וסובל, וחייל אחר אמר לי שאלוהים נתן לו מתנה כששם אותו בכיסא גלגלים כי עכשיו הוא הרבה יותר קרוב בגובה לילדים שלו."

זה נשמע כמעט בלתי אנושי...

"ממש לא, אבל זה דורש אומץ. אומץ להסתכל על כל דבר בחיים כעל הזדמנות. אני זוכרת שאחד הפרופסורים שלי ייעץ לי ללכת לעשות דוקטורט. אמרתי לו, 'זה בלתי אפשרי, כשאסיים את הדוקטורט הזה כבר אהיה בת חמישים'. והוא אמר לי, 'את תהיי בת חמישים בכל מקרה'. הייתי צריכה אומץ כדי להפוך את עצמי למה שאני אמורה להיות, למצוא את הילדה בתוכי שאיבדה את אמא שלה ולהגיד, 'אני כאן, ואני חופשייה'. והיום אני מרגישה יותר צעירה מאשר הייתי לפני 50 שנה. אני עדיין מתגעגעת לאמא שלי ואני עדיין בוכה לפעמים. בכי רציני זה דבר שאני ממליצה לכולם."

חוץ מבכי, איך את ממליצה להתגבר על שברון לב? על אכזבה רומנטית?

במשך כל התקופה שלי באושוויץ שאלתי את עצמי, האם מישהו יודע שאני כאן? שיש בכלל מקום כזה שבו מחסלים כל יום אלפי אנשים במשרפה? וכשניצלתי חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. סבלתי מאשמת ניצולים"

 

מחוות של יופי ונדיבות

אגר נולדה ב–1927 בעיר קושיצה – שהיתה אז חלק מצ'כוסלובקיה ועברה בהמשך להונגריה – בת שלישית להורים יהודים הונגרים אחרי קלרה, פסנתרנית מחוננת שהצליחה להסתתר בזמן השואה, ומגדה, שהיתה לצדה באושוויץ ובצעדת המוות. וכמו אצל ניצולים אחרים, סיפור הישרדותה הוא בלתי נתפס, כמעט פלאי, מלא צירופי מקרים גורליים ומחוות קטנות של יופי ונדיבות בתוך האפלה – כאילו מישהו למעלה החליט שהוא פשוט לא מוכן לוותר עליה. למשל המפגש עם חייל הוורמאכט שתפס אותה בשיא החורף של 1945 מנסה ללקט כמה גזרים בחלקה מכוסה קרח, מעשה שחייב עונש מוות מיידי בירייה. לא רק שהוא לא הרג אותה, הוא הגניב לה אחר כך כיכר לחם. "בטח היית רעבה מאוד אם עשית את מה שעשית", הוא אמר לה.

"כדי לשרוד את אושוויץ היית חייבת לפתח את המשאבים הפנימיים שלך, למצוא את הכוחות בפנים", אומרת אגר. "כשרקדתי מול ד"ר מנגלה והוא נתן לי לחם, רציתי לאכול את כולו לבד, אבל אז ראיתי את אחותי ואת שאר הנשים בבלוק וחלקתי איתן את הלחם כי זה כל מה שהיה לנו – היינו אחת בשביל השנייה. בצעדת המוות הנשים שאיתן חלקתי את הלחם סחבו אותי מתחת לזרועות כדי שלא אמות בשלג. זה דבר נהדר, לא? הטוב יוצא מבעד לגיהנום הנורא ביותר.

"מבין שלוש האחיות, מגדה היתה הכי יפה. כשגילחו לנו את השיער באושוויץ מגדה שאלה אותי, 'נו, אז איך אני נראית?' היא תמיד חלמה להיות ז'ה ז'ה גאבור. שתינו היינו עירומות ואמרתי לה, 'מגדה, יש לך עיניים נהדרות, קודם לא ראיתי אותן טוב כשהיית עם הרבה שיער, ועכשיו אני יכולה לראות'. חיפשנו דרכים למצוא בפנים את מה שעוד נשאר. כל הזמן אמרתי לה, 'את יפהפייה, את מהממת'. עד היום, בכל פעם שמגדה מתקשרת בטלפון – עכשיו היא רוצה שיקראו לה מגדלנה – אני אומרת לה, 'את מהממת'".

גם היום אני יכולה לראות בעיני רוחי את החייל הזה, בחור צעיר רחוק מאמא שלו שכמעט אנס אותי – אבל אחרי זה הוא נתן לי חיים"

אחד הגילויים הדרמטיים שעולים במהלך הקריאה ב"הבחירה" הוא שעבור אגר הגיהנום לא נגמר כשאנשי האס־אס שרפו בתחילת 1945 את תאי הגזים באושוויץ והן נשלחו לגרמניה. היא ושאר האסירות צעדו למאוטהאוזן ונדדו ממנו למחנות עבודה אחרים שעוד ניסו לספק את צורכי המלחמה של המשטר הנאצי הקורס, והרעב היה כל כך נורא שהיא נאלצה לאכול דשא – בזמן שאחרים אכלו את המתים. בסופו של דבר היא ניצלה על ידי חייל אמריקאי ששלף אותה מתוך ערימת גופות. "הוא מעביר משהו אל כף ידי. חרוזים. חרוזים צבעוניים. אדומים, חומים, ירוקים, צהובים", היא כותבת. מעולם לא שכחה את הטעם המתוק של סוכריות שתן לה.

בשבועות הבאים אגר ואחותה שהו בחדר הילדים בביתה של משפחה באוסטריה שנאלצה, בפקודת הצבא האמריקאי, להלין אותן. אגר סבלה מכאב משתק בגבה בגלל מה שיתברר בהמשך כשבר בעמוד השדרה שלה. "ישנתי בתוך עריסה, כמו תינוקת", היא נזכרת. "אני תינוקת... אני מוכנה לבכות כדי שמישהו במקום חיבוק, היא שרדה ניסיון אונס. "שני חיילים אמריקאים מתנודדים אל תוך החדר, הם מועדים זה על זה", אגר כותבת בספרה. "אחד הגברים מצביע עלי וצוחק ואוחז במפשעתו... החייל דוחף את חברו בחזרה לכיוון הדלת, כדי שישמור. הוא מתקרב אלי, משמיע פעיות מגוחכות, וקולו גס, מנותק. לזיעה ולאלכוהול שנודף מפיו יש ריח חריף כמו של טחב. אני מוכרחה להרחיק אותו ממני. החייל שליד הדלת צוחק. אבל אז הוא מפסיק לצחוק. הוא מדבר בנימה חמורה. אני לא מבינה אנגלית אבל אני יודעת שהוא אומר משהו על תינוקת. החייל השני רוכן על מעקה העריסה. ידו נשלחת אל מותניו. הוא ישתמש בי. ימחץ אותי. הוא שולף אקדח. הוא מנופף בו בטירוף כמו בפנס. אני מחכה שידיו ינחתו עלי. אבל במקום זאת הוא מתרחק. הוא הולך לעבר הדלת, לעבר חברו. הדלת נטרקת. אני לבד בחושך".החייל חזר בבוקר, עדיין מסריח מאלכוהול. אבל הפעם "הוא כורע ברך לצד העריסה. הוא בוכה. הוא חוזר על שתי מלים. אני לא יודעת את משמעותן, אבל אני זוכרת את צליליהן. תסלחי לי. תסלחי לי".

ואז, לא רק שהוא ביקש סליחה, הוא האכיל אותך בכפית.

"כשהוא רצה לאנוס אותי הרגשתי כאילו הנאצים שוב הולכים להרוג אותי. אבל עכשיו הוא הביא לי נקניק האם עם צימוקים, אף פעם קודם לא אכלתי משהו כזה, בשר בטעם מתוק. הוא חזר כל יום ונתן לי אוכל. טיפל בי במשך שישה שבועות. הרים אותי מהעריסה ולימד אותי איך לשבת ואיך ללכת, כל פעם עוד צעד ועוד צעד בתוך החדר. לימד אותי לכתוב באנגלית. גם היום אני יכולה לראות בעיני רוחי את החייל הזה, בחור צעיר רחוק מאמא שלו שכמעט אנס אותי – אבל אחרי זה הוא נתן לי חיים".

 

"אני רוצה לתת חיים"

אחרי המלחמה חזרו אדית ומגדה לקושיצה. היא אושפזה בבית חולים, שם פגשה את בלה (אלברט) אגר, גבר יהודי שלחם בשורות הפרטיזנים. הוא היה מבוגר ממנה, סבל מגמגום וכבר היה מאורס לאחרת. אחרי שמתה הם נישאו. "זאת לא היתה אהבה", אגר אומרת. "התחתנו בלי להכיר אחד את השנייה. הייתי רעבה וידעתי שהוא ייתן לי אוכל. לא ידעתי שום דבר על נישואים, זה לא היה רומיאו ויוליה. ואז נכנסתי להריון והרופא הגיע ובגלל מצבי הבריאותי הוא רצה שאעשה הפלה. ואני אמרתי, 'אני לא אעשה הפלה, אני רוצה לתת חיים, לילה טוב לך'. ובלה בעלי הלך אחריו והתנצל שאשתו רק בת 19 ולא יודעת איך לדבר עם דוקטור באופן מכבד. הפכתי לאמא כאשר נזקקתי בעצמי לאמא. היה לי כל כך הרבה חלב אחרי הלידה שאפילו האכלתי תינוקת אחרת שהיתה שם."

ב־1949, בעקבות הלחץ של הקומוניסטים שהשתלטו על הונגריה, בני הזוג ברחו עם בתם לארצות הברית. בשנים הראשונות הם חיו בבולטימור, התפרנסו מעבודות דחק ("הייתי קונה לו גבינה שוויצרית, כדי שהוא לא ירגיש שאנחנו עניים") וסבלו מכל הקשיים של מהגרים שבקושי מדברים את השפה ורואים את החלום האמריקאי מתגשם לאנשים אחרים. בהמשך עברו לניו מקסיקו, שיפרו בהדרגה את תנאי חייהם והביאו לעולם עוד שתי בנות. אגר נרשמה ללימודי פסיכולוגיה, קראה את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל, כתבה לו, ואחרי שנים, באמצע שנות השבעים, הם נפגשו כשנתן הרצאה בכנס בסן דייגו. אבל היא המשיכה לנעול בפנים את אותה טראומה שאין לדבר עליה.

עכשיו היא החליטה שהיא יודעת מה הסיבה לחוסר הנחת שלה. "השתרשה וצמחה בי התחושה שאם אני רוצה להתקדם בחיים, אצטרך לעשות זאת לבדי. הייתי כל כך רעבה וכל כך מאסתי בצורך לבטל את עצמי", היא כותבת. "הייתי בת 40, הגיל שבו היתה אמי כשמתה, ועדיין לא פרחתי, עדיין לא זכיתי באהבה שחשבתי שמגיעה לי, הרגשתי מרומה, לכודה בנישואים שהפכו לארוחה שאוכלים בלי כל ציפייה להזנה, בלי תקווה שהיא תמחה את הרעב". היא החליטה להתגרש.

עבור אגר הגיהנום לא נגמר כשאנשי האס־אס שרפו את תאי הגזים באושוויץ. היא ושאר האסירות נדדו למחנות עבודה אחרים. הרעב היה כל כך נורא שהיא נאלצה לאכול דשא – בזמן שאחרים אכלו את המתים

 

שחרור אושוויץצילום: AP

בעצם, האשמת את בעלך בקשיים שהיו לך בגלל חוסר היכולת להתמודד עם טראומת המלחמה.

"נכון, והוא לא היה אשם בכלום. התחלתי טיפול פסיכולוגי ואחרי תקופה מסוימת שבה חייתי לבד ואפילו יצאתי לדייטים עדיין לא הייתי מאושרת ולא הבנתי למה. שנתיים אחרי שהתגרשנו התחתנו מחדש. אנשים אמרו לי, 'חזרת אליו', אבל זה לא היה מדויק. כשהכרתי אותו הייתי ילדה. עכשיו הגעתי אליו כאישה אל גבר. הבנתי שהסיבה לריקנות שהרגשתי בנישואים לא היתה בעיה ביחסים בינינו. הסיבה היתה החלל שנשאתי בתוכי, וזו היתה אחריות שלי למלא אותו".

אני לא יודעת מה היה קורה לי בלי אושוויץ. זו היתה התנסות נוראה אבל היא נתנה לי אומץ להיות אני ולהפסיק להתבייש בעבר שלי

"כן, להפסיק לברוח מהעבר, כי העבר הפך אותי למי שאני. אני לא יודעת מה היה קורה לי בלי אושוויץ. זו היתה התנסות נוראה אבל היא נתנה לי אומץ להיות אני. בהמשך התגברתי על הפחד והייתי מסוגלת לחזור לאושוויץ ולהביט שוב אל תוך גוב האריות ולשרוד את זה. ואני עדיין מביטה לשם גם היום. בעצם, מה שקרה לי קרה גם למדינת ישראל. בישראל העם היהודי הוכיח את העוצמה שלו, שנולדה מתוך היכולת להתמודד עם העבר. שמעתי שבישראל מגדלים את המריחואנה הכי טובה בעולם. שאנשים זקנים מעשנים את זה בלי להתמסטל."

ניסית בעצמך?

"לא. מעולם לא. ואני לא שותה אלכוהול. אני לא כל כך אמיצה"

בטח שאת אמיצה.

"אני חיה כל עוד אלוהים רוצה שאחיה. אלוהים היה באושוויץ. הוא היה בתוכי. הוא היה המדריך שלי שאמר לי מה לעשות ומה לא לעשות, היה איתי כשראיתי אנשים רצים לגדר ומתחשמלים למוות, היה איתי כשעמדתי מתחת למקלחת ולא ידעתי מה ייצא ממנה. אני עדיין עומדת במקלחת הזאת, אני לא שוכחת. ואני לא מתנצלת על כלום. אני חיה עכשיו את התקופה הכי טובה בחיי כי אני אמיתית. ואני חופשייה – חופשייה ממחנה הריכוז שהיה בתוך התודעה שלי"." 

שיעורים בצלם אנוש | אבנר שפירא

 

יצירת קשר

תיאטרון עדות

עקבו אחרינו