מתברר שלא רק ילדי הדור השני סוחבים משא שואה כבד ומושפעים בחייהם מהוריהם. מאיה שטיין, עו"סית פסיכותרפיסטית בת.ל.מ, מאמינה שיש דור שלישי לשואה, טכנולוגי ואינטליגנטי יותר אבל סובל ונפגע לא פחות.
איך התגלגלה טראומת הניצולים ששרדו את השואה ועברה עד לדור השלישי? אודי (שם בדוי), דור שלישי לשואה, עבר תהליך בטיפול הפסיכותרפויטי והבין שחוסר יכולתו לשמוח בחייו, עם אשתו וילדיו, עם הצלחותיו בתפקידו הבכיר ועם משפחתו וחבריו היא תחושה כללית שצמחה בו בעקבות החיים שהיו בבית עם הורים נוקשים וקרים שהם הילדים של ניצולי שואה.
להתמודד עם השואה
תחושת אשמת הניצול
ידוע לנו זה מכבר כי חלק מבני הדור השני התמודדו עם תחושת 'אשמת הניצול' שהתחברה פעמים רבות לקושי ליהנות ולשמוח, לאור אירועי חייהם הקשים של ההורים, והקושי הרב לאכזב את ההורים "אחרי כל מה שעברו". אך כיצד כל זה לא נעצר כאן אלא עבר לדור השלישי?
היום ידוע לנו יותר מתמיד כי מתמיד הטראומה, גם אם אינה מדוברת, נוכחת בבית והילד לומד להזדהות איתה באופן בלתי מודע ו'לקחת על עצמו' חלקים ותחושות רגשיות איתם מתקשה ההורה להתמודד.
ניצולי השואה שעלו לארץ החלו לבנות את חייהם מחדש, אולם ההתמודדות עם ההשתקה שנכפתה עליהם לגבי מאורעות השואה והביקורת הרבה בארץ על הליכתם כצאן אל הטבח, גבו מחיר יקר מהם וממשפחותיהם.
מרבית ניצולי השואה הצליחו לתפקד היטב אך חלקם חוו דיכאונות וחרדות, חלקם אף הגיעו לאשפוזים פסיכיאטרים וחוויות אלו השפיעו באופן ישיר גם על ילדיהם, בני הדור השני, שבמחקרים נמצא גם אצלם אחוז גבוה יחסית של אנשים הסובלים מקשיים נפשיים ורגשיים כחרדה, דיכאון ופוסט טראומה.
ילדי הדור השני גדלו כילדים שחוו התנהגות נוקשה מתוך מטרת הוריהם לנסות לחשל אותם. הם נחשפו לעיתים לתכנים מאיימים, וחונכו לחשדנות באנשים וצורך בהגנה רבה.
ילדי הדור השני, הם בעלי יחס אמביוולנטי סביב נפרדות ופעמים רבות הפתרון לקונפליקט בין הצורך ההתפתחותי לגדול ולהיפרד, לבין החרדות מכך, היה בחירה בהזדהות חזקה עם ההורה. כך, ילדי הדור השני תופסים במקרים רבים את עצמם גם בבגרותם כחלק מן ההורים, כשלוחה שלהם.
במצב כזה נפגעת זהותו של הילד שהופך למבוגר שיתאים את עצמו לסביבתו גם אם במחיר זיוף. הבית הזה וההורים שגדלו כך, טוענת מאיה, השפיעו מאוד על הדור השלישי שגדל ונשם גם הוא את ריחו את האפר שניצל.
הניצחון שלהם
מחקר ענק: למרות מה שעברו, ניצולי שואה חיים יותר
ד"ר איתי גל
מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ובדק מעל 55 אלף יהודים שעלו לישראל מפולין, לפני ואחרי השואה, מצא כי גברים ששרדו את השואה הם בעלי תוחלת חיים ארוכה מזו שלא עברו את הטראומה. ראש צוות החוקרים: "התוצאות מלמדות על חוסן נפש האדם"
מחקר ענק: למרות מה שעברו, ניצולי שואה חיים יותר
מצוקה נפשית שעוברת מדור לדור
לאחרונה החלו לחקור יותר את ילדי הדור השלישי ולבדוק את ההשפעה של טראומת השואה אצל ההורים, בני הניצולים, על הנכדים. אמנם המחקר על בני הדור השלישי עדיין בחיתוליו.
אורית (שם בדוי) הגיעה לטיפול במצוקה קשה לאחר שנאלצה להיפרד מבן זוגה ממש טרם חתונתם הקרבה. לדבריה הוא חזר וטען שאמנם אוהב אותה אך היא קרה, מרוחקת וביקורתית ולכן הוא אינו מסוגל להינשא לה. לדבריה, גם בניסיונותיה לשכנעו הוא אמר שניסה לקטוף לה את הירח אבל שום דבר לא גרם לה לחייך ולהיות מרוצה.
אורית סיפרה שגם בפרידות הקודמות שחוותה בקשרים הזוגיים נאמרו לה דברים דומים והיא לא הבינה מאיפה זה בא ומדוע. בתהליך הטיפולי עבדה אורית להכיר את עצמה ואת התנהלותה ולמצוא את השורשים לכך בעברה הרחוק כילדה בבית בו אימה התנהגה כך בדיוק אליה.
היא נזכרה שכשהייתה צעירה הבטיחה לעצמה שלעולם לא תהיה כמו אמא שלה. היא ניסתה להבין מדוע אמה התייחסה אליה באופן קר, מרוחק וביקורתי, ממש כפי שהיא התייחסה לבני זוגה, ומצאה כל פעם את האשם בעצמה.
היא הבליטה בטיפול את חוסר שביעות הרצון מעצמה, את חוסר הנחת מהצלחותיה וממראה ואף הדגישה כי אמה לא הפסיקה לומר לה כי הצלחותיה אינן קשורות ליכולותיה ולאישיותה הכובשת אלא לשערה הבלונדיני בלבד.
הבירור העדין והמעמיק בהמשך הטיפול נגע כבר לקשר הפרובלמטי שהיה בין אמה לסבתה שהיו מנוכרות זו לזו ומעולם לא חוו קשרי אם - בת באופן מיטיב.
האסימון ירד אצל אורית כשנזכרה שסבתה התנהלה בדרכה הקרה המרוחקת והמנוכרת כדרך הישרדות והגנה על עצמה על מנת לא למות פיזית במחנה הריכוז ולהתמודד עם הפרידות הקשות שחוותה מדי יום בו משפחתה וחברותיה שהולכו לתאי הגזים והפכו לאפר דק.
את הדרך הזאת היחידה המוכרת לה היא הביאה ארצה וכך גידלה את אמה של אורית שגידלה כך באופן אוטומטי את הנכדה אורית מבלי להבין כי מדובר במטען גנטי הרסני לחייה.
קשיים אישיותיים ורגשיים
התופעה בקליניקה מצביעה על קשיים אישיותיים ורגשיים אצל נכדי הניצולים שמקורם עשוי להיות בשואה. שיטות גידול הילדים שאימצו הניצולים תרמו להעברת מנגנון הפוסט-טראומה מדור לדור.
ההכרה וקבלת התובנה שהמטופל גם הוא דור לשואה – דור שלישי לניצולי שואה מתרחשת לעיתים קרובות עמוק בתוך תהליך הטיפול הפסיכו-תראפויטי כשחוקרים ומבררים לעומק אודות תפיסות התנהגויותיות ורגשיות שמחזיקים בהם היטב ולא יודעים מאין באו.
בטיפול יש ניסיון ללכת אחורה להבין את הקשרים עם ההורים, את דפוסי ההתקשרות הספציפיים במשפחה ובתהליך הבירור האישי התמונה מתרחבת ולפתע ניצבים נדהמים מול ההבנה שלמעשה, אנו הדור השני להורינו שהם עצמם הינם הדור השני ששרד את הוריהם ניצולי השואה. ואולי אם נתקרב למילים ונביט בהן מקרוב וברזולוציה גבוהה יותר נוכל לראות ולהבין מה שאנחנו לא ממש רוצים לשמוע – שגם אנחנו ספגנו את תופעות הדור השני למרות שאנחנו הדור השלישי לניצולי השואה.
המשפט 'אתם לא יודעים מה זה לגדול בבית של ניצולי שואה' מביא כיום את המטופלים להבנה שונה כי לא רק ילדי הדור השני סוחבים משא שואה כבד ומושפעים בחייהם מהוריהם.
אני מאמינה שיש דור שלישי לשואה שהוא אמנם טכנולוגי ואינטליגנטי יותר, אך עוצמת הרגש נוכחת מאד בתוכם, כמו גם דרך החיים בבית של "דור שני" שחלקם אופיינו באימהות או הורות קרירה, רחוקה, מנוכרת, חרדתית וכל הבתים הושפעו מאוד מהקשר שהיה בין ההורה להוריו, ניצולי השואה.
שאול (שם בדוי) גדל בהרגשה ששום דבר בחיים אינו בטוח, שכל דבר בחיים מוטל בספק. "כל כישלון בלימודים או איחור לבית ספר - זכו להתייחסות חסרת פרופורציה, כאילו אמרו לי "איך תשרוד ככה את מחנה הריכוז? את ההרגשה שהמוות נוכח כל הזמן בבית, העברתי לצערי לילדי שחזרו והטיחו בי את מה שאני חוויתי מהורי", הוא מספר.
כל ילד לניצולי שואה, יכול להעיד שהטראומות שחוו הוריו נכנסו גם לתוך הבית, אם זה בצורך לרצות את ההורים באופן אינטנסיבי, בחרדות ורגשי אשמה, בצורך לגונן יתר על המידה, חרדה ממחלות, העיסוק האובססיבי באוכל, הנטייה לחסוך ולאגור חפצים והריחוק הרגשי.
רבים מהילדים האלו הפכו להורים ובלי לשים לב העבירו את מטען החרדה של אלה שהיו שם וניצלו גם לילדיהם שלהם, כאמור, הנכדים לניצולי השואה. כמו בדור השני, גם בדור הבא – השלישי, החרדות עברו והמשיכו להתקבע לדפוסים נוקשים המגדירים מה אסור ומה מותר לעשות, על מנת לשרוד בעולם.
דפוסים אלו הם למעשה תפיסות על העולם ועל העצמי שהתקבעו באופן כה חזק, עד כי האדם האוחז בהן מאמין כי הן האמת הבלעדית ואינו מבין איך אפשר לראות את המציאות בצורה שונה.
כיום קיימת השפעה לטראומה גם על תפיסת הזוגיות בקרב בני הדור שלישי. רבים מבני הדור השלישי גדלו בסביבה שלא עודדה תקשורת רגשית והם נאלצו להבין לבד איך להפגין חום ואיך לשתף ברגשות. הפער הקיים בין ריחוק יתר לקרבת יתר, אינטימיות, ציפיות מופרזות, התפרצויות ועוד, עלולים להתרחש ולהקשות על בניית מערכת יחסים טובה ושמירה עליה.
גם דפוסים כלליים עלולים להשפיע על הזוגיות. כך למשל, דיכאון או חרדות אצל אחד מבני הזוג ישפיעו על הפרטנר ועל הזוגיות באופן כמעט בלתי נמנע. איכות הזוגיות עלולה להיפגע, והיא אף עלולה להסתיים כשהצד השני יחליט שזה "תיק גדול מדי" עבורו.
מה אפשר לעשות?
לא זיכרונות השואה המועברים לנכדים הם שמשפיעים על דפוסי האישיות אלא ההשלכות של הזיכרונות המשוחזרים בבית באמצעות החינוך והאווירה.
אני מציעה כי המטפלים הקליניים יבדקו ויעמיקו את תחום השואה אצל המטופל ומשפחתו בדור שני ובדור ראשון.
בירור מעמיק של דפוסי ההתנהגות, מערכת האמונות והעמדות הפנימיות הקיימות אצל האדם יתכן ויהיו חלק מדפוסי העברה בין דורית המשפיעים מדור השואה על החיים בדור הזה.
ההקשבה לסיפור נרטיב השואה לא תשאיר את הדברים מגולמים ברמה חברתית או לאומית אלא תביא להרחבת המשמעות של הטראומה או השואה הפרטית שאותה צריך יהיה להבין בהיבט הסובייקטיבי.
בטיפול פרטני או זוגי, ניתן בעזרת הבנה רחבה ועמוקה של דפוסים אלו ועבודה עקבית ומעמיקה על כל דפוס בפני עצמו ותוך הפרדתו מדפוסי השואה, יהיה לשפר את התפקוד האישי או הזוגי ואת איכות חייו של האדם.
פורסם ב- ynet אפריל 2015
מאיה שטיין היא עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מומחית בתחום הטיפול בטראומה ובשואה, מנהלת סניף באר שבע ואחראית תחום זיקנה ב"ת.ל.מ", הרשת הארצית לטיפול פסיכולוגי, אבחון והכשרה
