30/12/19

אושוויץ: גרסת הבמאי

פולין משקיעה מאמצים בהדגשת הסבל הפולני במלחמת העולם השנייה, תוך הקטנת הדיון בשואת היהודים. ממשלת ישראל מתעלמת בינתיים מהמגמה, אך עלולה למצוא עצמה חסרת אונים נוכח שינויים בזיכרון הקולקטיבי לגבי השואה

מאתר:עופר אדרת

פורסם ב"הארץ" – יהדות ב-27.12.19

ספרי מבקרים של מוזיאונים אינם מספקים, בדרך כלל, עניין יוצא דופן. "מעניין", "תודה" או "מומלץ" הן חלק מהמלים שחוזרות על עצמן בין דפיהם, בגרסאות כאלו או אחרות. באתרי זיכרון — קל וחומר במחנות השמדה — אפשר למצוא בספרי המבקרים גם משפטים כמו "לא נשכח" או "לא נסלח".

אולם החודש נוסף לספר המבקרים באתר שבו פעל מחנה אושוויץ־בירקנאו בפולין טקסט יוצא דופן. "בהלל לכל קורבנות הטרור והכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. בהוקרת תודה לכל מי שאכפת לו מהאמת ומהזיכרון של האפוקליפסה השנייה. מי שפאסיבי נגד רוע — כאילו לקח בו חלק. מי שפאסיבי נגד שקרי ההיסטוריה והכרת האמת — כאילו היה שותף בכתיבתה. נדאג לאמת וטוב לב, עבור כולנו היום ולמען הדורות הבאים וקורבנות הפשעים ההם". על החתום, ראש ממשלת פולין, מטיאוש מורבייצקי.

במבט ראשון אפשר לתהות מה לטקסט הפילוסופי הקצר, שעוסק באמת, שקר, זיכרון והשכחה, ולאתר ההנצחה לקורבנות הנאצים. קורא אקראי עשוי לשאול עצמו לאיזו אמת מכוון מורבייצקי ומפני איזה שקר הוא מזהיר. קריאה חוזרת מעורר תמיהות נוספות. האם לא היה מקום להזכיר את העם שבניו היו 90% מקורבנות המקום, ולו במלה אחת? לאן נעלמו כמיליון היהודים מקרב 1.1 מיליון נרצחי המחנה?

מי שבקיא בפוליטיקה הפנימית בפולין כנראה לא מאוד הופתע למקרא דבריו של מורבייצקי, שכתב כאשר התלווה לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בביקורה הראשון וההיסטורי באתר (רק שני קנצלרים לפניה ביקרו שם). הוא ברר היטב את המלים שכתב בספר המבקרים והתאימן לאידיאולוגיה שמובילה ממשלת הימין הלאומית בראשותו, שנבחרה לאחרונה לכהונה שנייה ברצף. "מדיניות הזיכרון" ביחס למלחמת העולם השנייה שהיא מעצבת, בהצלחה רבה, שמה דגש על הקורבנות הפולנים של מלחמת העולם השנייה ועל גבורתם של חסידי אומות העולם במדינה, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. במסגרתה, אלפי חסידי אומות העולם הפולנים, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, זוכים להוקרה כגיבורים. לצד זאת, מועלת על נס גם פעילותם של פולנים אחרים, שניסו להילחם בנאצים ושילמו על כך בחייהם.

בכך מבקשת פולין לתקן את מה שפולנים רבים רואים, בצדק, כעוול היסטורי מתמשך. גרמניה, המחוללת של המלחמה והשואה, נתפסת בעיני העולם הרחב כמדינה נאורה, ובירתה היא יעד תיירותי נחשק, בשעה שפולין — שעל אדמתה הכבושה מימשו הגרמנים את הפתרון הסופי — מוקעת כ"בית הקברות היהודי הגדול בעולם" ורבים מאשימים את אזרחיה בשיתוף פעולה עם הנאצים. "היהודים סלחו לגרמניה, כי קיבלו ממנה כסף, והעבירו את כעסם אל הפולנים, שבעצמם סבלו מנחת זרועם של הגרמנים" — זו תמצית הטענה שניתן לשמוע מפי פולנים רבים בימים אלה.

ואולם מעצם טבעו של זיכרון קולקטיבי, מלאכת העיצוב מחדש כוללת גם מחיקה, השכחה והשתקה של פרקים אחרים בהיסטוריה הפולנית־יהודית הטרגית. חלקם הם פרקים אפלים שלא משתלבים בנרטיב הקורבנות והגבורה, ובראשם חלקם של פולנים ברדיפת יהודים לפני, בזמן ואחרי השואה. פרקים אלה, שמתועדים היטב במחקרים פורצי דרך וחדשניים, בעיקר של חוקרים פולנים, נדחקים לשוליים ומוקעים בידי ההנהגה הפולנית כ"עשבים שוטים" שקיימים בכל עם, גם בקרב היהודים. וכך, כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, נגזרת לכאורה גזירה שווה בין איש המשטרה היהודית, לדוגמה, שגרר יהודים לכיכר השילוחים — באיומי רצח על חייו מצד הגרמנים ובניסיון נואש ועקר להציל את נפשו ואת חיי יקיריו — ובין פולני שהסגיר או אף רצח את שכנו היהודי תמורת בצע כסף או אף ללא כל תגמול. היקף התופעות הללו בקרב החברות היהודיות והפולניות, הקשרן ומשמעויותן אינם עולים לדיון ומטושטשים כליל.

יהודים, פולנים וצוענים

בחודש הבא ימלאו 75 שנה לשחרור אושוויץ־בירקנאו. עיניים רבות ברחבי העולם יהיו נשואות ב–27 בינואר אל עבר אתר ההנצחה שבמחנה, שם ייערך טקס זיכרון בהשתתפות מנהיגים מרחבי העולם. אפשר להניח שאפשר יהיה להבחין גם במהלכו ברמזים לדרמה הגדולה שמתרחשת בשנים האחרונות בתחום זיכרון השואה ובדפוסי הנצחתה.

אם יש בישראל או בקרב העם היהודי מי שסבור כי אתר ההנצחה באושוויץ מוקדש בעיקר לזיכרון היהודים, הוא עלול להתבדות נוכח השיח הפולני העכשווי. את ה"בכורה" על אושוויץ איבדו קורבנותיו העיקריים, וכעת הם מוזכרים רק כחלק מרשימת קורבנות נוספים, ובראשם הפולנים, חרף ההבדלים המשמעותיים בדרכי הרצח ונסיבותיו.                                                                                      ראוי להבהיר כי בעוד שגרמניה הנאצית פעלה לחיסול פיזי של כלל היהודים — גברים, נשים וטף, כחלק מתוכנית סדורה — היא שיעבדה ורצחה גם המוני פולנים, אך לא באופן טוטלי, מתוך תפיסתם כנחותים גזעית וחסרי כל זכות לקיום פוליטי. ההבדל היסודי בין רצח היהודים והפולנים טמון לא רק בטוטליות, אלא גם בקדימות ובעדיפות שניתנה לרצח היהודים. השמדת היהודים היתה יעד מרכזי של המשטר הנאצי, ולא — כמו במקרה הפולני — כלי להשלטת טרור ולניצול מכפיר.

התמורות הנוכחיות בזיכרון השואה הן במובן מסוים המשך של ויכוח נוקב שהתנהל בשנות ה–60, אז ביקשה ישראל לקחת חלק בהנצחת היהודים במסגרת ביתן שיוקם במחנה. פולין, אז תחת משטר קומוניסטי, סירבה תחילה בטענה כי ישראל לא מייצגת את העם היהודי. במאי 1963 נפגש שגריר ישראל בפולין, אביגדור דגן, עם מנכ"ל משרד החוץ הפולני בוורשה. "מוזיאון אושוויץ יציג את הטרגדיה של כל אזרחי פולין שנכלאו ונרצחו שם על ידי הנאצים", אמר הפקיד הפולני הבכיר. דגן השיב לו כי "אין יהודי בעולם שיבין כי ממדינת ישראל, אשר עליה חלמו אלפי הקורבנות של אושווינצ'ים, ואשר בה חי היום המספר הגדול ביותר של אלה שנשארו בחיים, נמנע לעשות לזכר הקורבנות היהודים". ידי הפולנים היתה על העליונה, ורק כעבור שנים, ב–1978, נחנך באתר "הביתן היהודי".

כיום, בפתחה של שנת 2020, אפילו הסמל המובהק ביותר לפתרון הסופי הגרמני נגד העם היהודי מגויס למאמץ הפולני ל"תיקון הנרטיב ההיסטורי", כפי שהוא נתפס במדינה. השמטתם של היהודים מהטקסט שכתב ראש הממשלה הפולני בספר הזיכרון אינה מקרית, אלא חלק ממגמה בעלת כמה רבדים. המרכזי שבהם הוא עמעום הקורבנוּת היהודית והדגשת זו הפולנית. בשיח הפולני אין כל ייחודיות לתוכנית לרצח העם היהודי. ההתייחסות אליו היא כאל עוד עוולה בשורה ארוכה של עוולות שביצע המשטר הנאצי, כך שבפועל מטושטש כל הבדל בין הקורבנות היהודית לזו הפולנית.

בהתאם לכך, נהוג בפולין למנות שישה מיליון קורבנות פולנים של הנאצים — תוך עירוב בין שלושה מיליון יהודים פולנים שנרצחו בשואה (כמחצית מששת מיליון היהודים), ובין מספר דומה של פולנים שהיו קורבן לטיהור אתני — חרף הבדלים יסודיים ביניהם. במקביל, נטען כי כיוון ששני העמים הם קורבנות שווי־ערך לרצח הנאצים, בלתי מתקבל על הדעת כי אחד מהם היה שותף — בדרך זו או אחרת — לפשעיהם. זאת, תוך עיוות וסילוף נתונים, ולעתים תוך הוצאה מפרופורציה והשוואה מגמתית וא־היסטורית.

מורבייצקי לא התעלם לגמרי מהקורבנות היהודים של אושוויץ. בנאום שנשא באתר הוא הזכיר את היהודים. אבל הוא עשה זאת בהקשר כולל, כאשר מנה את קורבנות המחנה בזה אחר זה: "יהודים, פולנים, אסירי מלחמה סובייטיים, צוענים". מורבייצקי יודע היטב את מספרי הנרצחים: כמיליון יהודים, כ–150,000 פולנים, כ–16,000 סובייטים וכ–23,000 צוענים. האם זו "האמת" שעליה דיבר?

ואולם במקביל, כדי לשוב ולהדגיש את הקורבנות הפולנים, בחלק אחר מדבריו הזכיר את הפיצויים שתובעת פולין מגרמניה על הנזקים שנגמרו לה במלחמה, והתייחס לנושא כאל "צדק" שממשלתו תפעל למענו. עד כה דחתה גרמניה את התביעה, בטענה כי כבר יישבה את הנושא בעבר. נושא הפיצויים, בזווית אחרת שלו, מספק עילה לאינספור התבטאויות אנטישמיות בפולין בימים אלה. במוקד נמצא ניסיונה של ארצות הברית להסדיר את הנושא הרגיש של פיצויים על רכוש יהודי גנוב מתקופת השואה, ברחבי העולם. בימין הקיצוני בפולין רואים בכך "מזימה יהודית" וטוענים כי פולין לא צריכה לפצות את היהודים על הרכוש שגנבו מהם הנאצים — והלאימו בהמשך הפולנים תחת המשטר הקומוניסטי. בארגונים יהודיים, מנגד, רואים בכך צדק מאוחר ומזכירים כי פולין היא היחידה שלא חוקקה חוקים ייעודים להסדרת השבת הרכוש שהותירו יהודים במדינה.

מחנה גרמני, לא פולני

לא רק המלים הכתובות בספר המבקרים גויסו לקמפיין הפולני. חשובה מכך היתה ההחלטה כי בטקס שנערך באתר מול מנהיגי גרמניה ופולין, הנואם היחיד מקרב קורבנות המחנה יהיה פולני שאינו יהודי. הנואם, אסיר אושוויץ לשעבר בשם בוגדן ברטינקובסקי, סיפר כי לאחר מרד ורשה הפולני, שכשל ועלה בחייהם של כרבע מיליון מאזרחי המדינה, גורש למחנה באוגוסט 1944 עם קבוצת נשים וילדים מהבירה הפולנית. "בנדיטים פולנים קטנים", כינו אותם הגרמנים במחנה. בהמשך סיפר ברטינקובסקי כי אסירי המחנה לא התרחצו במשך כמה ימים כי הגרמנים מנעו מהם סבון ומגבת, וכי הם נאלצו להסתתר במרתפים מפני תקיפות אוויריות. את רוב נאומו הקדיש לקושי שהיה לו להתפשט מול נשים אחרות כנער בן 12.

זכותם של הפולנים — ואולי אף חובתם — להזכיר את סבלם של בני עמם ולדאוג לחשוף אותו לעולם הרחב. צודקים הפולנים באומרם כי רבים כלל לא מכירים את המחיר הכבד ששילמה פולין נוכח הכיבוש הנאצי. כחלק מהתפיסה הגרמנית הגזענית ביחס לפולין, מנהיגיה — אנשי דת, מנהיגים פוליטיים ואנשי אקדמיה ורוח — נרדפו ונרצחו בהמוניהם. בנוסף, נשלחו מיליוני פולנים (בעיקר צעירים) למחנות ריכוז, שם שועבדו בתנאים קשים. רבים אחרים הוצאו להורג כחלק מהשלטת הטרור על המדינה הכבושה. ואולם נשאלת השאלה: האם כדי לתקן עוול אחד צריך בהכרח לגרום עוול אחר? האם כדי להשמיע את קולו של האסיר הפולני מאושוויץ צריך להשתיק את קולם של היהודים — רוב מוחלט מקרב נרצחי המחנה? האם לא היה מקום לכל הפחות לשלב גם נאום של ניצול שואה יהודי בביקורה הראשון של מרקל במקום?

הנשיא הפולני, אנדז'יי דודה, שלא נכח באירוע, שלח מסר שהוקרא בטקס. "יהודים נרצחו כאן, כמו גם פולנים, צוענים ושבויי מלחמה סובייטיים", חזר גם הוא על הרשימה היבשה הזו, מבלי לציין את המספרים שמאחוריה ואת משמעותם. גם הוא, כמו ראש הממשלה הפולני, דיבר על ה"אמת" כעל ערך שהפולנים צריכים להגן עליו. "יחד נראה את הנחישות שלנו בהגנת הזיכרון והאמת על השואה", הוא אמר. ואולם, יש לשאול אם אמת חייבת לכלול גם שקר ביחס לצדדים אחרים שלה. האם אי־אפשר לדבר על אמת מורכבת יותר? ויותר מכך — אם זו "אמת", האם קולם של הקורבנות היהודים הוא השקר?

הקנצלרית מרקל שתקה נוכח דחיקתם של היהודים מהטקס בידי הדוברים שקדמו לה. אולם משהגיע תורה לנאום, הוכיחה כי אפשר לדבר על סבלם של הפולנים מבלי לטשטש את העובדה שמרבית קורבנות המחנה היו בני העם היהודי. בנאומה אמרה מרקל במפורש כי אושוויץ מזכיר לה את "מיליוני יהודי אירופה שנרצחו", וכי "לפחות 1.1 מיליון בני אדם, מרביתם יהודים" נרצחו במקום.

אולם, עבור הפולנים היתה חשובה יותר העובדה כי מרקל הדגישה בדבריה את הקורבנות מקרב בני עמם שאינם יהודים. "באתר הזה אנחנו זוכרים במיוחד את הקורבנות הפולנים, ביניהם אסירים פוליטיים שעבורם הוא נבנה", אמרה, והזכירה כי במקור אושוויץ נבנה כמחנה מעצר לפולנים. כמצופה ממנה וכפי שעשו קודמיה בתפקיד, גם מרקל הביעה "בושה" נוכח פשעי הגרמנים ואף הכריזה על תרומה של 60 מיליון אירו נוספים (גרמניה כבר שילמה בעבר סכום דומה) לשימור האתר. בהמשך דבריה גם חיזקה את המאבק הפולני, המוצדק בבסיסו, נגד מי שמכנה את אושוויץ "מחנה פולני". "אושווינצ'ים (העיר, ע"א) היא בפולין, אבל באוקטובר 1939 היא סופחה לרייך השלישי. אושוויץ הוא מחנה השמדה גרמני, שהופעל בידי הגרמנים", אמרה. "יש לנקוב בשם המפורש של הפושעים. אנחנו, הגרמנים, חייבים זאת לקורבנות ולעצמנו… מודעות לאחריות הזו היא רכיב תמידי בזהות הלאומית שלנו".

הדברים הללו היו זריקת עידוד משמעותית עבור הפולנים, שבשנים האחרונות משקיעים מאמץ רב בהדגשת העובדה כי הגרמנים — ולא הפולנים — הם מחוללי השואה ומי שהקימו והפעילו את אושוויץ. גם עובדי מוזיאון אושוויץ לוקחים בכך חלק, כמעט על בסיס יומי. לאחר הטקס, לדוגמה, אחד מכלי התקשורת הגדולים כינה את אושוויץ "מחנה פולני" — ומיד התבקש בידי חשבון הטוויטר של המוזיאון לתקן את הטעות.

המאבק הזה היה עשוי להיות ראוי לשבח, כשם שכל תיקון של טעות היסטורית הוא מבורך. ואולם, ניכר כי המשאבים שמשקיעים בפולין במאבק סביב צמד המלים "מחנה פולני" אינם משתווים למאבק על תיקון עיוותים היסטוריים אחרים — כאלו שלא בהכרח מחמיאים לפולנים. אין, לדוגמה, קמפיין פולני נגד הכחשת הפוגרום שבוצע בידוובנה, עיירה שבה רצחו פולנים מאות משכניהם היהודים, בטרם הגיעו אליה הגרמנים. אם כל מה שעומד לנגד הממסד הפולני הוא האמת, מדוע אינו מתעמת באותה נחישות גם עם מכחישי הרצח ההמוני הזה?

"כל היהודים היו קורבנות"

הטקס לכבוד ביקורה של מרקל באושוויץ הוא המשכו — ולא תחילתו — של תהליך. ב–1 בספטמבר, במלאות 80 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוזמנו לפולין נציגים בכירים מגרמניה, מארצות הברית ומרחבי העולם (אך לא מישראל), לשורת טקסים ואירועים ממלכתיים. הדגש המרכזי בכולם היה סבלם של הפולנים.

פולין רשמה אז הישג דיפלומטי גדול כאשר נשיא גרמניה, פרנק־ולטר שטיינמאייר, ביקש סליחה מהקורבנות הפולנים של המלחמה. "אני חולק כבוד לקורבנות ההתקפה בוויילון", אמר שטיינמאייר בדברים שנשא בגרמנית ובפולנית בעיר הראשונה שהופצצה במלחמה בידי חיל האוויר הגרמני. "אני חולק כבוד לקורבנות הפולנים של התוקפנות הגרמנית ומבקש את סליחתם", אמר. הטקס הזה אפשר לפולין להפנות את הזרקור העולמי לכמה נתונים שלא מוכרים לציבור הרחב ולא קיימים, למשל, בספרי הלימוד בישראל. 1,200 מתושבי וויילון נהרגו בהתקפה הגרמנית.

שטיינמאייר הוסיף כי הנאצים תכננו להרוס את "התרבות, הערים, האנשים וכל דבר חי" בפולין, וסיכם: "לא נשכח את הסבל של המשפחות הפולניות, כמו גם את האומץ שלהן להתנגד". גם ארצות הברית השתתפה במפגן הסולידריות עם הקורבנות הפולנים. סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס, חלק בטקס כבוד למה שכינה "האומץ והחוסן הטבועים עמוק באופי הפולני, שאיש לא יוכל להרוס", וסיכם: "פולין היא מולדת של גיבורים". ואולם, לא בטוח שזו הדרך הראויה — ודאי לא היחידה — לכנות את התנהגות פולין והפולנים בזמן מלחמת העולם השנייה. יש היסטוריונים בכירים רבים שלא היו חותמים על התואר "גיבורים" בהקשר הפולני. ובכלל, כדאי לשאול, האם אומה יכולה להיחשב "גיבורה"?

ספרי מבקרים של מוזיאונים אינם מספקים, בדרך כלל, עניין יוצא דופן. "מעניין", "תודה" או "מומלץ" הן חלק מהמלים שחוזרות על עצמן בין דפיהם, בגרסאות כאלו או אחרות. באתרי זיכרון — קל וחומר במחנות השמדה — אפשר למצוא בספרי המבקרים גם משפטים כמו "לא נשכח" או "לא נסלח".

אולם החודש נוסף לספר המבקרים באתר שבו פעל מחנה אושוויץ־בירקנאו בפולין טקסט יוצא דופן. "בהלל לכל קורבנות הטרור והכיבוש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. בהוקרת תודה לכל מי שאכפת לו מהאמת ומהזיכרון של האפוקליפסה השנייה. מי שפאסיבי נגד רוע — כאילו לקח בו חלק. מי שפאסיבי נגד שקרי ההיסטוריה והכרת האמת — כאילו היה שותף בכתיבתה. נדאג לאמת וטוב לב, עבור כולנו היום ולמען הדורות הבאים וקורבנות הפשעים ההם". על החתום, ראש ממשלת פולין, מטיאוש מורבייצקי.

במבט ראשון אפשר לתהות מה לטקסט הפילוסופי הקצר, שעוסק באמת, שקר, זיכרון והשכחה, ולאתר ההנצחה לקורבנות הנאצים. קורא אקראי עשוי לשאול עצמו לאיזו אמת מכוון מורבייצקי ומפני איזה שקר הוא מזהיר. קריאה חוזרת מעורר תמיהות נוספות. האם לא היה מקום להזכיר את העם שבניו היו 90% מקורבנות המקום, ולו במלה אחת? לאן נעלמו כמיליון היהודים מקרב 1.1 מיליון נרצחי המחנה?

מי שבקיא בפוליטיקה הפנימית בפולין כנראה לא מאוד הופתע למקרא דבריו של מורבייצקי, שכתב כאשר התלווה לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בביקורה הראשון וההיסטורי באתר (רק שני קנצלרים לפניה ביקרו שם). הוא ברר היטב את המלים שכתב בספר המבקרים והתאימן לאידיאולוגיה שמובילה ממשלת הימין הלאומית בראשותו, שנבחרה לאחרונה לכהונה שנייה ברצף. "מדיניות הזיכרון" ביחס למלחמת העולם השנייה שהיא מעצבת, בהצלחה רבה, שמה דגש על הקורבנות הפולנים של מלחמת העולם השנייה ועל גבורתם של חסידי אומות העולם במדינה, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. במסגרתה, אלפי חסידי אומות העולם הפולנים, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, זוכים להוקרה כגיבורים. לצד זאת, מועלת על נס גם פעילותם של פולנים אחרים, שניסו להילחם בנאצים ושילמו על כך בחייהם.

בכך מבקשת פולין לתקן את מה שפולנים רבים רואים, בצדק, כעוול היסטורי מתמשך. גרמניה, המחוללת של המלחמה והשואה, נתפסת בעיני העולם הרחב כמדינה נאורה, ובירתה היא יעד תיירותי נחשק, בשעה שפולין — שעל אדמתה הכבושה מימשו הגרמנים את הפתרון הסופי — מוקעת כ"בית הקברות היהודי הגדול בעולם" ורבים מאשימים את אזרחיה בשיתוף פעולה עם הנאצים. "היהודים סלחו לגרמניה, כי קיבלו ממנה כסף, והעבירו את כעסם אל הפולנים, שבעצמם סבלו מנחת זרועם של הגרמנים" — זו תמצית הטענה שניתן לשמוע מפי פולנים רבים בימים אלה.

ואולם מעצם טבעו של זיכרון קולקטיבי, מלאכת העיצוב מחדש כוללת גם מחיקה, השכחה והשתקה של פרקים אחרים בהיסטוריה הפולנית־יהודית הטרגית. חלקם הם פרקים אפלים שלא משתלבים בנרטיב הקורבנות והגבורה, ובראשם חלקם של פולנים ברדיפת יהודים לפני, בזמן ואחרי השואה. פרקים אלה, שמתועדים היטב במחקרים פורצי דרך וחדשניים, בעיקר של חוקרים פולנים, נדחקים לשוליים ומוקעים בידי ההנהגה הפולנית כ"עשבים שוטים" שקיימים בכל עם, גם בקרב היהודים. וכך, כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, נגזרת לכאורה גזירה שווה בין איש המשטרה היהודית, לדוגמה, שגרר יהודים לכיכר השילוחים — באיומי רצח על חייו מצד הגרמנים ובניסיון נואש ועקר להציל את נפשו ואת חיי יקיריו — ובין פולני שהסגיר או אף רצח את שכנו היהודי תמורת בצע כסף או אף ללא כל תגמול. היקף התופעות הללו בקרב החברות היהודיות והפולניות, הקשרן ומשמעויותן אינם עולים לדיון ומטושטשים כליל.

יהודים, פולנים וצוענים

בחודש הבא ימלאו 75 שנה לשחרור אושוויץ־בירקנאו. עיניים רבות ברחבי העולם יהיו נשואות ב–27 בינואר אל עבר אתר ההנצחה שבמחנה, שם ייערך טקס זיכרון בהשתתפות מנהיגים מרחבי העולם. אפשר להניח שאפשר יהיה להבחין גם במהלכו ברמזים לדרמה הגדולה שמתרחשת בשנים האחרונות בתחום זיכרון השואה ובדפוסי הנצחתה.

אם יש בישראל או בקרב העם היהודי מי שסבור כי אתר ההנצחה באושוויץ מוקדש בעיקר לזיכרון היהודים, הוא עלול להתבדות נוכח השיח הפולני העכשווי. את ה"בכורה" על אושוויץ איבדו קורבנותיו העיקריים, וכעת הם מוזכרים רק כחלק מרשימת קורבנות נוספים, ובראשם הפולנים, חרף ההבדלים

ראוי להבהיר כי בעוד שגרמניה הנאצית פעלה לחיסול פיזי של כלל היהודים — גברים, נשים וטף, כחלק מתוכנית סדורה — היא שיעבדה ורצחה גם המוני פולנים, אך לא באופן טוטלי, מתוך תפיסתם כנחותים גזעית וחסרי כל זכות לקיום פוליטי. ההבדל היסודי בין רצח היהודים והפולנים טמון לא רק בטוטליות, אלא גם בקדימות ובעדיפות שניתנה לרצח היהודים. השמדת היהודים היתה יעד מרכזי של המשטר הנאצי, ולא — כמו במקרה הפולני — כלי להשלטת טרור ולניצול מכפיר.

התמורות הנוכחיות בזיכרון השואה הן במובן מסוים המשך של ויכוח נוקב שהתנהל בשנות ה–60, אז ביקשה ישראל לקחת חלק בהנצחת היהודים במסגרת ביתן שיוקם במחנה. פולין, אז תחת משטר קומוניסטי, סירבה תחילה בטענה כי ישראל לא מייצגת את העם היהודי. במאי 1963 נפגש שגריר ישראל בפולין, אביגדור דגן, עם מנכ"ל משרד החוץ הפולני בוורשה. "מוזיאון אושוויץ יציג את הטרגדיה של כל אזרחי פולין שנכלאו ונרצחו שם על ידי הנאצים", אמר הפקיד הפולני הבכיר. דגן השיב לו כי "אין יהודי בעולם שיבין כי ממדינת ישראל, אשר עליה חלמו אלפי הקורבנות של אושווינצ'ים, ואשר בה חי היום המספר הגדול ביותר של אלה שנשארו בחיים, נמנע לעשות לזכר הקורבנות היהודים". ידי הפולנים היתה על העליונה, ורק כעבור שנים, ב–1978, נחנך באתר "הביתן היהודי".

כיום, בפתחה של שנת 2020, אפילו הסמל המובהק ביותר לפתרון הסופי הגרמני נגד העם היהודי מגויס למאמץ הפולני ל"תיקון הנרטיב ההיסטורי", כפי שהוא נתפס במדינה. השמטתם של היהודים מהטקסט שכתב ראש הממשלה הפולני בספר הזיכרון אינה מקרית, אלא חלק ממגמה בעלת כמה רבדים. המרכזי שבהם הוא עמעום הקורבנוּת היהודית והדגשת זו הפולנית. בשיח הפולני אין כל ייחודיות לתוכנית לרצח העם היהודי. ההתייחסות אליו היא כאל עוד עוולה בשורה ארוכה של עוולות שביצע המשטר הנאצי, כך שבפועל מטושטש כל הבדל בין הקורבנות היהודית לזו הפולנית.

בהתאם לכך, נהוג בפולין למנות שישה מיליון קורבנות פולנים של הנאצים — תוך עירוב בין שלושה מיליון יהודים פולנים שנרצחו בשואה (כמחצית מששת מיליון היהודים), ובין מספר דומה של פולנים שהיו קורבן לטיהור אתני — חרף הבדלים יסודיים ביניהם. במקביל, נטען כי כיוון ששני העמים הם קורבנות שווי־ערך לרצח הנאצים, בלתי מתקבל על הדעת כי אחד מהם היה שותף — בדרך זו או אחרת — לפשעיהם. זאת, תוך עיוות וסילוף נתונים, ולעתים תוך הוצאה מפרופורציה והשוואה מגמתית וא־היסטורית.

מורבייצקי לא התעלם לגמרי מהקורבנות היהודים של אושוויץ. בנאום שנשא באתר הוא הזכיר את היהודים. אבל הוא עשה זאת בהקשר כולל, כאשר מנה את קורבנות המחנה בזה אחר זה: "יהודים, פולנים, אסירי מלחמה סובייטיים, צוענים". מורבייצקי יודע היטב את מספרי הנרצחים: כמיליון יהודים, כ–150,000 פולנים, כ–16,000 סובייטים וכ–23,000 צוענים. האם זו "האמת" שעליה דיבר?

ואולם במקביל, כדי לשוב ולהדגיש את הקורבנות הפולנים, בחלק אחר מדבריו הזכיר את הפיצויים שתובעת פולין מגרמניה על הנזקים שנגמרו לה במלחמה, והתייחס לנושא כאל "צדק" שממשלתו תפעל למענו. עד כה דחתה גרמניה את התביעה, בטענה כי כבר יישבה את הנושא בעבר. נושא הפיצויים, בזווית אחרת שלו, מספק עילה לאינספור התבטאויות אנטישמיות בפולין בימים אלה. במוקד נמצא ניסיונה של ארצות הברית להסדיר את הנושא הרגיש של פיצויים על רכוש יהודי גנוב מתקופת השואה, ברחבי העולם. בימין הקיצוני בפולין רואים בכך "מזימה יהודית" וטוענים כי פולין לא צריכה לפצות את היהודים על הרכוש שגנבו מהם הנאצים — והלאימו בהמשך הפולנים תחת המשטר הקומוניסטי. בארגונים יהודיים, מנגד, רואים בכך צדק מאוחר ומזכירים כי פולין היא היחידה שלא חוקקה חוקים ייעודים להסדרת השבת הרכוש שהותירו יהודים במדינה.

מחנה גרמני, לא פולני

לא רק המלים הכתובות בספר המבקרים גויסו לקמפיין הפולני. חשובה מכך היתה ההחלטה כי בטקס שנערך באתר מול מנהיגי גרמניה ופולין, הנואם היחיד מקרב קורבנות המחנה יהיה פולני שאינו יהודי. הנואם, אסיר אושוויץ לשעבר בשם בוגדן ברטינקובסקי, סיפר כי לאחר מרד ורשה הפולני, שכשל ועלה בחייהם של כרבע מיליון מאזרחי המדינה, גורש למחנה באוגוסט 1944 עם קבוצת נשים וילדים מהבירה הפולנית. "בנדיטים פולנים קטנים", כינו אותם הגרמנים במחנה. בהמשך סיפר ברטינקובסקי כי אסירי המחנה לא התרחצו במשך כמה ימים כי הגרמנים מנעו מהם סבון ומגבת, וכי הם נאלצו להסתתר במרתפים מפני תקיפות אוויריות. את רוב נאומו הקדיש לקושי שהיה לו להתפשט מול נשים אחרות כנער בן 12.

זכותם של הפולנים — ואולי אף חובתם — להזכיר את סבלם של בני עמם ולדאוג לחשוף אותו לעולם הרחב. צודקים הפולנים באומרם כי רבים כלל לא מכירים את המחיר הכבד ששילמה פולין נוכח הכיבוש הנאצי. כחלק מהתפיסה הגרמנית הגזענית ביחס לפולין, מנהיגיה — אנשי דת, מנהיגים פוליטיים ואנשי אקדמיה ורוח — נרדפו ונרצחו בהמוניהם. בנוסף, נשלחו מיליוני פולנים (בעיקר צעירים) למחנות ריכוז, שם שועבדו בתנאים קשים. רבים אחרים הוצאו להורג כחלק מהשלטת הטרור על המדינה הכבושה. ואולם נשאלת השאלה: האם כדי לתקן עוול אחד צריך בהכרח לגרום עוול אחר? האם כדי להשמיע את קולו של האסיר הפולני מאושוויץ צריך להשתיק את קולם של היהודים — רוב מוחלט מקרב נרצחי המחנה? האם לא היה מקום לכל הפחות לשלב גם נאום של ניצול שואה יהודי בביקורה הראשון של מרקל במקום?

הנשיא הפולני, אנדז'יי דודה, שלא נכח באירוע, שלח מסר שהוקרא בטקס. "יהודים נרצחו כאן, כמו גם פולנים, צוענים ושבויי מלחמה סובייטיים", חזר גם הוא על הרשימה היבשה הזו, מבלי לציין את המספרים שמאחוריה ואת משמעותם. גם הוא, כמו ראש הממשלה הפולני, דיבר על ה"אמת" כעל ערך שהפולנים צריכים להגן עליו. "יחד נראה את הנחישות שלנו בהגנת הזיכרון והאמת על השואה", הוא אמר. ואולם, יש לשאול אם אמת חייבת לכלול גם שקר ביחס לצדדים אחרים שלה. האם אי־אפשר לדבר על אמת מורכבת יותר? ויותר מכך — אם זו "אמת", האם קולם של הקורבנות היהודים הוא השקר?

הקנצלרית מרקל שתקה נוכח דחיקתם של היהודים מהטקס בידי הדוברים שקדמו לה. אולם משהגיע תורה לנאום, הוכיחה כי אפשר לדבר על סבלם של הפולנים מבלי לטשטש את העובדה שמרבית קורבנות המחנה היו בני העם היהודי. בנאומה אמרה מרקל במפורש כי אושוויץ מזכיר לה את "מיליוני יהודי אירופה שנרצחו", וכי "לפחות 1.1 מיליון בני אדם, מרביתם יהודים" נרצחו במקום.

אולם, עבור הפולנים היתה חשובה יותר העובדה כי מרקל הדגישה בדבריה את הקורבנות מקרב בני עמם שאינם יהודים. "באתר הזה אנחנו זוכרים במיוחד את הקורבנות הפולנים, ביניהם אסירים פוליטיים שעבורם הוא נבנה", אמרה, והזכירה כי במקור אושוויץ נבנה כמחנה מעצר לפולנים. כמצופה ממנה וכפי שעשו קודמיה בתפקיד, גם מרקל הביעה "בושה" נוכח פשעי הגרמנים ואף הכריזה על תרומה של 60 מיליון אירו נוספים (גרמניה כבר שילמה בעבר סכום דומה) לשימור האתר. בהמשך דבריה גם חיזקה את המאבק הפולני, המוצדק בבסיסו, נגד מי שמכנה את אושוויץ "מחנה פולני". "אושווינצ'ים (העיר, ע"א) היא בפולין, אבל באוקטובר 1939 היא סופחה לרייך השלישי. אושוויץ הוא מחנה השמדה גרמני, שהופעל בידי הגרמנים", אמרה. "יש לנקוב בשם המפורש של הפושעים. אנחנו, הגרמנים, חייבים זאת לקורבנות ולעצמנו… מודעות לאחריות הזו היא רכיב תמידי בזהות הלאומית שלנו".

הדברים הללו היו זריקת עידוד משמעותית עבור הפולנים, שבשנים האחרונות משקיעים מאמץ רב בהדגשת העובדה כי הגרמנים — ולא הפולנים — הם מחוללי השואה ומי שהקימו והפעילו את אושוויץ. גם עובדי מוזיאון אושוויץ לוקחים בכך חלק, כמעט על בסיס יומי. לאחר הטקס, לדוגמה, אחד מכלי התקשורת הגדולים כינה את אושוויץ "מחנה פולני" — ומיד התבקש בידי חשבון הטוויטר של המוזיאון לתקן את הטעות.

המאבק הזה היה עשוי להיות ראוי לשבח, כשם שכל תיקון של טעות היסטורית הוא מבורך. ואולם, ניכר כי המשאבים שמשקיעים בפולין במאבק סביב צמד המלים "מחנה פולני" אינם משתווים למאבק על תיקון עיוותים היסטוריים אחרים — כאלו שלא בהכרח מחמיאים לפולנים. אין, לדוגמה, קמפיין פולני נגד הכחשת הפוגרום שבוצע בידוובנה, עיירה שבה רצחו פולנים מאות משכניהם היהודים, בטרם הגיעו אליה הגרמנים. אם כל מה שעומד לנגד הממסד הפולני הוא האמת, מדוע אינו מתעמת באותה נחישות גם עם מכחישי הרצח ההמוני הזה?

"כל היהודים היו קורבנות"

הטקס לכבוד ביקורה של מרקל באושוויץ הוא המשכו — ולא תחילתו — של תהליך. ב–1 בספטמבר, במלאות 80 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוזמנו לפולין נציגים בכירים מגרמניה, מארצות הברית ומרחבי העולם (אך לא מישראל), לשורת טקסים ואירועים ממלכתיים. הדגש המרכזי בכולם היה סבלם של הפולנים.

פולין רשמה אז הישג דיפלומטי גדול כאשר נשיא גרמניה, פרנק־ולטר שטיינמאייר, ביקש סליחה מהקורבנות הפולנים של המלחמה. "אני חולק כבוד לקורבנות ההתקפה בוויילון", אמר שטיינמאייר בדברים שנשא בגרמנית ובפולנית בעיר הראשונה שהופצצה במלחמה בידי חיל האוויר הגרמני. "אני חולק כבוד לקורבנות הפולנים של התוקפנות הגרמנית ומבקש את סליחתם", אמר. הטקס הזה אפשר לפולין להפנות את הזרקור העולמי לכמה נתונים שלא מוכרים לציבור הרחב ולא קיימים, למשל, בספרי הלימוד בישראל. 1,200 מתושבי וויילון נהרגו בהתקפה הגרמנית.

שטיינמאייר הוסיף כי הנאצים תכננו להרוס את "התרבות, הערים, האנשים וכל דבר חי" בפולין, וסיכם: "לא נשכח את הסבל של המשפחות הפולניות, כמו גם את האומץ שלהן להתנגד". גם ארצות הברית השתתפה במפגן הסולידריות עם הקורבנות הפולנים. סגן נשיא ארצות הברית, מייק פנס, חלק בטקס כבוד למה שכינה "האומץ והחוסן הטבועים עמוק באופי הפולני, שאיש לא יוכל להרוס", וסיכם: "פולין היא מולדת של גיבורים". ואולם, לא בטוח שזו הדרך הראויה — ודאי לא היחידה — לכנות את התנהגות פולין והפולנים בזמן מלחמת העולם השנייה. יש היסטוריונים בכירים רבים שלא היו חותמים על התואר "גיבורים" בהקשר הפולני. ובכלל, כדאי לשאול, האם אומה יכולה להיחשב "גיבורה"?

גם שר החוץ הגרמני, הייקו מאס, קרא לעולם לפני כשנה ללמוד יותר על הסבל הפולני במלחמה. "האמת צריכה להיאמר: עד היום הפשעים שבוצעו נגד פולניות ופולנים לא זכו לתשומת הלב הנדרשת בגרמניה", אמר. "הפשעים הבלתי ייאמנו שביצעו הגרמנים בשש שנים נגד פולין ובפולין, מביישים אותנו".

שגריר פולין בגרמניה, אנדז'יי פשלבסקי, טען אז כי הגרמנים מצמצמים את הדיון במלחמת העולם השנייה רק לשואת יהודי אירופה, עד כי הקורבנות הפולנים של הכיבוש הגרמני "כמעט לגמרי נשכחים או מופחתים". הוא הוסיף כי גרמניה מתייחסת לנושא "כאילו אדולף היטלר עסק בעיקר או באופן בלעדי ברצח יהדות אירופה".

למאמץ הפולני יש גם הצלחות כאן בישראל. אחת הגדולות שבהן היתה במארס בשנה שעברה, כאשר באושוויץ נערך טקס זיכרון ייחודי בהשתתפות תלמידים ישראלים ופולנים, אלה לצד אלה. המונצחים הפעם לא היו רק הקורבנות היהודים של המחנה, בני משפחותיהם של התלמידים מישראל. בטקס הוקראו גם שמותיהם של קורבנות פולנים שנרצחו במלחמה, ובהם בני משפחותיהם של התלמידים הפולנים.

בשגרירות פולין בישראל, שהיתה שותפה לארגון הטקס, הביעו אחריו סיפוק רב. "התלמידים הישראלים התרשמו מכך שמלחמת העולם השנייה היתה אירוע גלובלי עם נפגעים רבים, שבו נרצחו אנשים רבים מארצות שונות, ובכללם מיליוני קורבנות פולנים", אמרה אז קטז'ינה רבקה איוונסקה, פקידה בכירה בשגרירות.

השוואת אסונם של היהודים בשואה לזה של העם הפולני במלחמת העולם השנייה מדגישה דווקא עד כמה רדיפתם לא הייתה שווה. לא משום שדם יהודי הוא בעל ערך פחות או מועדף מדם פולני. רצח הוא רצח, בין שהקורבן יהודי, פולני או בן כל קבוצה אחרת. ההבדל נובע מהמניעים האידיאולוגיים השונים שהביאו למעשי הרצח ולאופן התממשותם בפועל. האוכלוסייה היהודית בפולין ומחוצה לה, בניגוד לעם הפולני, נידונה להשמדה טוטלית ומוחלטת. קהילות שלמות הובאו לאתרי רצח והושמדו.

לא בכדי, היקף האבדות ואופיין היה שונה בקרב שתי הקבוצות: כעשרה אחוזים מתושביה הלא־יהודים של פולין, לעומת כ-90% מיהודיה. למורכבות הסבל היהודי יש להוסיף כי ברחבי אירופה כולה — וממניעים שונים — התגייסו פרטים וחברות לעזרת גרמניה הנאצית ברדיפת היהודים. פולין אמנם נאבקה בגבורה בכובש הנאצי, אך חלקים של החברה הפולנית סייעו לחלק מסוים מאוד באותו כיבוש — רדיפת יהודים. בהקשר זה מהדהדים דבריו של אלי ויזל: "לא כל הקורבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנות".

ישראל הרשמית מתעלמת, לעת עתה, מהתמורות הללו. היא עשויה למצוא עצמה כבר בתקופה הקרובה חסרת אונים ונעדרת מלים נוכח שינויים שמתרחשים, ממש מתחת לאפה, בתרבות הזיכרון העולמית ביחס לקורבנות מלחמת העולם השנייה.

עדות לכך אפשר היה לראות בשנה שעברה, בוויכוח הנוקב וחסר התקדים שפרץ בין בנימין נתניהו לבכירי ההיסטוריונים של "יד ושם" סביב ההצהרה המשותפת שעליה חתמו ראש הממשלה ועמיתו הפולני. במסמך צוין כי פולנים רבים השתתפו בהצלת יהודים, בשעה ש"אנשים מסוימים, ללא קשר למוצאם, חשפו את הצד האפל ביותר שלהם בתקופה זו". ביד ושם האשימו את השניים בסילוף ובעיוות ההיסטוריה ובפגיעה בזיכרון השואה. בעקבות הביקורת הבטיח ראש הממשלה כי יהיה קשוב להערות, אך בהמשך הנושא ירד מסדר היום. לעת עתה.