תפריט נגישות

מאמרים

05/09/22

"אולי כבר תתקדמו?"

מחזה קצר ב 3 מערכות ו 3 קהלים שעומדים על רגליהם ומריעים

מאת: ד"ר רועי הורוביץ, אוניברסיטת בר-אילן

המחלקה לספרות משווה, אוניברסיטת בר אילן

החוג לאמנויות, המכללה האקדמית דוד ילין

 

פרולוג:

הזמן: חודש מרץ, 2013.

המקום: התיאטרון העירוני של יוהנסבורג.

"שעונים", הצגה שבה אני מופיע, מקיימת סיבוב הופעות בדרום אפריקה. זו הפעם הראשונה בה אנחנו מציגים במדינה שלרוב מוחלט מאוכלוסייתה יש קשר קלוש ביותר למלחמת העולם השנייה ולשואה. אחרי כל הצגה מתקיימת שיחה עם הקהל, שנמשכת בדרך כלל זמן רב יותר משארכה ההצגה עצמה. קהל הצופים מאד הטרוגני: לבנים ושחורים, יהודים וגויים. אחדים בקהל שומעים הערב בפעם הראשונה בחייהם, דרך ההצגה שלנו, על אודות השואה, מחנות הריכוז, הטלאי הצהוב... 

ערב אחד, גברת לבנה אחת קמה ממקומה ומבקשת את רשות הדיבור. "ההצגה שלכם מאד מרגשת", היא פותחת. "אתם שחקנים מעולים, ובסיכומו של דבר, זה היה ערב של תיאטרון משובח, אבל..", היא משתהה קלות, "לא הגיע הזמן שתתקדמו? בכל הרצינות, שוב הצגה על השואה? באמת שאיני מוצאת טעם בהגעה כל הדרך מישראל לכאן עם עוד דרמת שואה. כבר עברו, כמה זה, 70 שנה? חבר'ה, לכו הלאה! תתקדמו! הרי כולנו יודעים שהמצב כיום בישראל כל כך שונה, ושמבחינה פוליטית המציאות היא... אז עוד פעם לבוא ולהזכיר את השואה? לנסות לגרום לעולם כולו להרגיש אשם ולהזדהות איתכם? בחייכם, רדו מזה בבקשה ותתקדמו הלאה".

היא הייתה רהוטה, כריזמטית. בתוך שניות עלה בידה לשנות כליל את הלך הרוח באולם ולהפנותו כנגדנו. יכולנו לחוש באנשים שמתחילים לנוע באי נחת על מושביהם, כשהם תוהים: "אולי באמת הולכנו כאן שולל אחר הישראלים הללו והמעשיות שלהם על השואה?...". יותר מכך: ידעתי מיד שיש מידה של צדק בדבריה של הגברת: התיאטרון הישראלי אכן שב ונדרש, פעם אחר פעם, לשואה. אנחנו באמת מתקשים להניח לה  ו'להתקדם', אז איך יוצאים מזה עכשיו ומה, לעזאזל, אומרים?

מאות זוגות עיניים נשואות אלי בציפייה. עלי לספק תשובה. אני לוקח נשימה עמוקה. "גבירתי", אני פונה אליה, "אני מאלו המאמינים שהלקוח תמיד צודק, ואם בעינייך עבר זמנו של המחזה שלנו, אני יכול רק להצטער על כך. אבל תרשי לי בבקשה לשאול אותך משהו?"

"בוודאי, שום בעיה", היא מיד ענתה.

"את אינך יהודייה, נכון?"

"לא, אני נוצרייה"

"נוצרייה? ובכן, בכל הכבוד הראוי, למיטב ידיעתי, לפני 2000 שנה בערך, חי בארץ ישראל אדם (יהודי, דרך אגב) בשם ישו, שסיים את חייו על הצלב ומאז, העולם הנוצרי לא חדל מלהאשים את היהודים בסופו המר. גופה אחת ויחידה, לפני המון המון זמן. בשואה איבדנו 6 מיליון מבני עמנו, ומאז חלפו רק 70שנה בקירוב. את באמת חושבת שמשהו לא בסדר עם הפרופורציות ההיסטוריות שלנו? הנה לך הבטחה: ביום שאתם תתקדמו הלאה מהמקרה הבודד שלכם, נהיה מוכנים גם אנחנו לשקול מחדש". 

אין לי מושג מנין הבזיקה לי התשובה הזאת. אני רק זוכר שאותה אישה החווירה, קול מחיאות הכפיים מרעים את קירות התיאטרון (התשואות הרמות ביותר שקיבלתי בחיי) וכל הקהל עומד על רגליו ומריע (פעם ראשונה במאמר הקצר הזה. תהיינה עוד פעמיים בהמשך...). 

התשובה שנתתי בהחלט סיימה את הוויכוח באותו הערב, אך השאלות עודן מלוות אותי: האם עלי /עלינו להתקדם הלאה? האם זה אפשרי? ומעל לכל- האם בכלל אני רוצה?

   

 

מערכה ראשונה: ילד ונער

שבע שנים מאוחר יותר, ואני גם דוקטור לספרות ולתיאטרון, מגיעה ההזמנה לכתוב אוטוביוגרפיה אקדמית קצרה על עבודתי בנושא השואה, הן כיוצר והן באקדמיה. ההזמנה הזו היא כבוד גדול ועם זאת מעלה שאלה רפלקסיבית (למה אני, למה עכשיו ומה יש לי לחדש?), לצד הרהורים אפיסטמיים על אודות איך בכלל ניגשים לכתיבה כזו?. אני מבקש ללמוד קצת את הז'אנר ומוצא שמטרתה של אוטוביוגרפיה מחקרית היא "לשפוך אור על ההיסטוריה שלך, כפי שאתה עושה עבור ההיסטוריה של מישהו אחר, לנסות ולהשליך על עצמך- כל אחד בסגנונו ובשיטתו- את אותו מבט קר, כוללני ומסביר שאתה משליך על אחרים, לנתח בתור היסטוריון, את הקשר בין ההיסטוריה שאתה עושה וההיסטוריה שעשתה אותך."[1] משהו עמוק בתוכי נענה לניסוח המכשף הזה ולהרפתקה הרטרוספקטיבית שהוא מציע. ספירת מלאי מהירה מעלה שבמרוצת השנים אכן צברתי קילומטראז' לא מבוטל של עיסוק בשואה: כתיבת מאמרים, הוראת קורסים רלוונטיים ולא פחות 10 הצגות בבימויי / בהשתתפותי (שהיוזמה להעלאתן, במרבית המקרים, אף היא באה ממני). ההזדמנות לקשור את מה שנראה עד כה כאפיזודות ספוראדיות לכלל נראטיב אחדותי ובעל הגיון פנימי מדברת אלי. אני לוקח עוד נשימה, מתיישב לשולחן וכותב.

נולדתי ב 1970, בן זקונים להוריי, בהפרש ניכר מאחי ומאחותי הבוגרים ("אתה הנכד שעשינו לעצמנו לבד", נהגה אמי להתבדח). אמא שלי, מרים ז"ל הייתה ילידת הארץ, בת למשפחת סוחרים מרובת ילדים ואמידה שהגיעה לישראל מהעיר חלב שבסוריה. אבי, יצחק ז"ל, נולד בברלין ב 1927, בן יחיד להוריו. בינואר 1933, כשהיה בן שש והלך לראשונה לבית הספר, עלתה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית לשלטון בגרמניה. שבועות אחדים לאחר מכן, אבא חטף מכות מילדים אחרים בחצר בית הספר. לאבא שלו, סבא שלי, זה הספיק על מנת להבין שהגיעה השעה לעזוב. המשפחה עלתה לישראל (באותם ימים, פלשתינה) והתיישבה בחיפה. 36 שנים מאוחר יותר, נולדתי אני בעיר הזו. אבי ומשפחתו נמלטו מאירופה, לפני שיהיה מאוחר מידי. הם היגרו ממנה בגופם, אבל רוחם נשארה מאחור. הם שימרו את שפתם ואת המנטליות שלהם, ובמשך כל חייהם לא חדלו מלהתגעגע ולהתרפק על התרבות האירופאית. הכמיהה הזו לא לבשה על ידם מעולם ניסוח מילולי ומפורש, אבל באיזו אלכימיה מופלאה, חלחלו זיכרונותיהם וחלומותיהם מ"שם" גם אליי. השואה רודפת אותי. חברים מתבדחים על חשבוני שאם איני קורא איזה ספר שואה לפני השינה, אני לא מצליח להירדם ושלכל חופשה אני מקפיד תמיד להביא במזוודה איזו "בחירתה של סופי" או "לבד בברלין"...

על השואה, כאמור, כמעט ולא דובר אצלנו בבית. כבמשפחות רבות אחרות, אפפו אותה קשר שתיקה ורצון לגדל דור המשך 'נורמלי' ונטול תסביכים. את הסקרנות העצומה שעורר בי הנושא מגיל צעיר היה עלי לספק במקומות ובאמצעים אחרים. שקעתי בקריאה אובססיבית של ספרים (מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים, האי ברחוב הציפורים, מאה ילדים שלי וכמובן, יומנה של אנה פרנק) ובצפייה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה.    

אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא שידור הסדרה הדוקומנטרית "עמוד האש" בטלוויזיה הישראלית. באחד מפרקיה שמעתי לראשונה על קיומם של תאי הגזים שהתחזו למקלחות תמימות במחנות ההשמדה. בזיכרוני שמור עד היום צליל החבטה האיום של דלתות התאים הכבדות שנטרקו אחר הקורבנות האומללים. במשך שנים, נהגתי להתקלח כשווילון האמבטיה פתוח, לא יכולתי להעלות בדעתי רחצה עם וילון סגור. הקפדתי להריח את זרם המים טרם שנכנסתי תחתיו. פחדתי. ההרגל הזה נמשך משך כל שנות ילדותי ונעוריי בבית ההורים. בבסיס הטירונים אליו הגעתי בגיל 18 עם גיוסי לצה"ל, לא היו וילונות במקלחות  והשאלה "לסגור או לא לסגור" התייתרה מעצמה.

הייתי ילד רגיש, חולמני ומופנם. את עולם התיאטרון גיליתי בכיתה ה'. חבר מבית הספר שנרשם לחוג דרמטי גרר אותי עימו (הוא עצמו פרש אחרי זמן קצר. הוריי קיללו בסתר ליבם על כך שנמלט מבעוד מועד, בעודו מותיר אותי שם עד עצם היום הזה...). עבורי, הייתה זו 'אהבה ממבט ראשון'. בגילום דמויות, בעמידה על במה, במשחקי אימפרוביזציה, הרגשתי שמצאתי את המקום הנכון לי.

עד מהרה נמצאה לי הדרך לאחד את העיסוק והצורה החדשה שנתגלו לי עם התכנים שריתקו אותי עוד קודם לכן. משנתבקשנו להביא דמויות ומונולוגים שעליהם נרצה לעבוד במסגרת אותו חוג דרמטי, בחרתי בלי לחשוב פעמיים בוייסקופ מן המחזה "גטו" מאת יהושע סובול (שלימים יהיה המונולוג הדרמטי הקבוע שלי, במשך שנים, בכל אודישן שאליו נקראתי, כולל בבחינות הקבלה לבית הספר למשחק):

מה הבכי, יהודים, מה היללה? קשה? קשה! מתי ליהודים לא היה קשה? א-נו, תגידו לי! הקושי בונה אותנו, יהודים, נותן לנו כוח. קחו אותי לדוגמה: גם אני יכולתי לעמוד היום ולבכות. סיבות לא היו חסרות לי. לפני המלחמה הייתה לי חנות קטנה של גלנטריה. באה המלחמה, הכניסו אותנו לגטו, אויס חנות. קאפוט. אז יכולתי לבכות? אה? אוי יכולתי! אבל אני- לא בכיתי. אמרתי לעצמי: וייסקופ, הבכי יעזור? הדמעות יחזירו את החנות? א-פייג יחזירו. אז במקום לבכות אמרתי לעצמי: למה קוראים לך וייסקופ? וייס-קופ (טופח על ראשו) לקחתי את הראש היהודי שלי, ואמרתי לעצמי: וייסקופ, את החנות איבדת, אם תאבד את הקופ- אתה אבוד. מה נשאר לך בעולם? רק הראש שלך. רק הוא יציל אותך, ואותו-אי אפשר לקחת ממך כל זמן שאתה חי. הסתכלתי מסביב: חומות. גטו. הכל סגור. איפה יש פירצה? ומצאתי! מה הייתי לפני המלחמה? פועל אריג פשוט, בעל חנות קטנה ועלובה. מה אני עכשיו? מנהל השניידרשטובע! הווארשטאט! בית המלאכה הכי גדול לתיקון בגדים בכל האזור!.[2]  

התענגתי על המתנה הגלומה במשחק: האפשרות לחוות את הדברים בגוף ראשון, לא רק בגוף שלישי. לראשונה בחיי יכולתי לא רק לקרוא על אודות הדברים, אלא לגלם אותם בעצמי. "מבשרי חזיתי". גיליתי את כוחו של התיאטרון לאפשר את השיבה בזמן הווה אל זירת הפשע האיומה (מבלי להסתכן בתשלום מחיר "אמיתי"), להקים לתחייה את המתים ולפרקים- אף למצוא שמחה ויופי בתוככי הזוועה.

הצימוד שבין 'שואה' ו 'תיאטרון' מעלה אמנם שאלות אסתטיות ואתיות לא פשוטות ("בבית עלמין לא עושים תיאטרון", מצטט המחזאי יהושע סובול את הרמן קרוק במחזה "גטו"), ועם זאת הוא שכיח מאד. אחרי וייסקופ מ"גטו", המשכתי אל יוסל'ה, גיבור "ילדי הצל" מאת בנציון תומר,  ואל "פטריית הרעל"- ריוויו מוסיקלי בעקבות ברטולד ברכט, שביימתי עם תלמידי הכיתה שלי בבית הספר.  גם כצופה, מצאתי את עצמי נמשך בהתמדה אל "הצגות שואה", שרבות מהן חרטו בי רושם עמוק ורב-השפעה (בראשן, "הילד חולם" של חנוך לוין).

כאן המקום להתעכב ולציין בקצרה את העובדות: בתיאטרון הישראלי השואה "מככבת". אין עוד מאורע היסטורי או תימה שזכו לטיפול אמנותי כה אינטנסיבי במקומותינו. הגברת מדרום אפריקה צדקה: התיאטרון הישראלי לא מרפה מן הנושא ו"מתקדם הלאה". השואה הייתה ונותרה בבירור הנושא ה"פופולרי" ביותר בדרמטורגיה המקומית ולא פחות מ- 100 מחזות ישראליים מקוריים ניתנים לסיווג כ"מחזות שואה"(ברמות משתנות של מובהקות). בנתון הכמותי הזה אין כדי להפתיע: משיכתה של הדרמה, מאז ומעולם, אל מצבי קיצון הינה טבעית וברורה מאליה, ואין כזוועות מלחמת העולם השנייה והשואה כדי לשמש לה כמקור השראה וכר פורה ונרחב לפעולתה, עמוס חומרי גלם דרמטיים.

מאפיין בולט של הטיפול בשואה בתיאטרון הישראלי הוא התגדרות אקסקלוסיבית בסבל היהודי ועיוורון מוחלט ביחס לשותפות הגורל ההיסטורית עם קורבנות אחרים של המשטר הנאצי והמלחמה האיומה. לדברי יובל נח הררי, "בכל פעם שאנו בוחרים לספר סיפור היסטורי אחד, אנחנו בוחרים גם להשתיק סיפורים חלופיים".[3] בדיוק במקום הזה, כפי שנראה בהמשך, ביקשתי להיכנס ולחולל שינוי: את הצגות השואה 'שלי', כמו גם את עבודתי האקדמית בנושא, מאפיין ניסיון עקבי להרחיב את גבולות השיח, לספר את ה- Untold Story ולאזכר, לצד הסיפור היהודי, גם את אסונם וסבלותיהם של אחרים: הומואים, יפנים, בני הדור השני והשלישי ואף הגרמנים עצמם... את מה שהחסירה בעיניי המחזאות הישראלית ביקשתי להשלים, למשל, בפנייה לשני מחזאים בולטים (חנוך רעים ורועי רשקס) על מנת שיכתבו  עבורי שני מחזות בהזמנה מיוחדת ("דוממים", מחזה עדויות סמי-דוקומנטרי שכתב רעים, עלה לבסוף בבימויי בתיאטרון הלאומי הבימה בשנת 2001, "סדאקו- נסיכת העגורים", שכתב רשקס ומביא את סיפורה של הילדה היפנית סדאקו ססאקי, "אנה פרנק של יפן", שנפגעה מפצצת האטום שהוטלה על הירושימה , ביימתי בצוותא בשנת 2015), ובעיקר באמצעות תרגום והעלאה מקומית של מחזות זרים, פרי עטם של כותבים מגרמניה, דרום אפריקה, ארה"ב ואוסטרליה.

אבל בל נקדים את המאוחר. בשלב זה, עודני נער, שהתיאטרון הוא לו רק תחביב, אם כי כזה ההולך ותופס בהדרגה נתח נכבד יותר ויותר משעות הפנאי. גולת הכותרת של אותן השנים מבחינתי הייתה בהצטרפות ל"חוג הנוער שוחר התיאטרון" של התיאטרון העירוני חיפה, שהיה באותם ימים התיאטרון המוביל והחשוב בישראל ושבמסגרתו טעמתי לראשונה את טעמה של עשיה תיאטרונית "מקצועית". מכאן ואילך, לא נותרה עוד דרך חזרה. הבחירה בתיאטרון כמקצוע וכדרך חיים התקבלה.

מימוש החלום הזה נאלץ להידחות עד לתום השירות הצבאי. עם שחרורי, ניגשתי לאודישנים בשלושת בתי הספר המובילים למשחק (המונולוג של 'וייסקופ', כמובן) ולשמחתי, התקבלתי לכולם. בחרתי בסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב בתל אביב. אבי התנה את הסכמתו לממן לי את הלימודים בהבטחה מפורשת שלא אסתפק רק בהם, ומיד לאחריהם אירשם גם לאוניברסיטה ואלמד 'מקצוע' של ממש, שישמש לי 'רשת ביטחון' למקרה שאתקשה להתפרנס מן ה 'תחביב' שלי. מיין יידישע טאטע. הבטחתי לו (ובסתר לבי, לא הבטחתי לקיים).

לימודי משחק, יעיד כל מי שהתנסה בהם, הינם חוויה אינטנסיבית ומטלטלת. גם עבורי היו אלה שנים מורכבות, שיש המון מה לספר עליהן ושתרמו לעיצובי כאדם וכאיש מקצוע, לטוב ולרע (בקצרה אומר רק שלימים השתדלתי להיות לתלמידיי מורה טוב, אתי ומכיל יותר מאחדים מאלו שהיו מוריי-שלי). זכור לי במיוחד ויכוח נוקב שניהלתי, מתוך כאב עצום, עם אחד המורים המרכזיים בבית הספר שתבע מאיתנו, התלמידים, להפנות עורף לכל מה שאנו מזהים כ'עצמנו' וכ'שלנו' ולשאוף תמיד להגר ממנו אל עבר ה'אחר המוחלט'. התפיסה שביקש להנחיל לנו ולפיה 'משחק' אמיתי מחייב השלה מוחלטת של כל מרכיבי האני הפרטי (עד כדי שנאה עצמית) ומתיחה מתמדת של המנעד האישי אל מחוץ לגבולותיו המוכרים אימללה אותי וקוממה אותי. המורה ביקש אותנו להתחרות זה בזה, לחנך אותנו לראות בעצמנו מי שמתאימים לשחק כל תפקיד ולא רק מה שכלול ב'טייפ-קאסט' שלנו, ואני סירבתי. הייתי ער לנקודות החוזק והחולשה שלי כשחקן, כמו גם לאלה של עמיתיי לכיתה וחייתי איתן בשלום. משלב מוקדם, ידעתי מה מתאים לי ומסב לי הנאה וסיפוק ומה רחוק ממני כשנות אור, והולם את האחרים. הבנתי כמובן את הרציונל הפדגוגי שמאחורי הדברים ואת הדירבון של פרחי-המשחק לחרוג, במסגרת התרגילים והליהוקים בבית הספר, אל מעבר לצפוי ולבנאלי ועם זאת טענתי בעיקשות שכאטיוד בכיתה, יש לזה מקום אבל בעולם האמיתי שמחוץ לכותלי בית הספר, הדברים אינם מתנהלים כך ומוטב לבוא אליהם מתוך גישה אידיאליסטית פחות ומציאותית יותר. התעקשתי על הזכות לראות בעבודה בתיאטרון דווקא הזדמנות להתקרב אל עצמי, לבקש לי חומרים ותפקידים שהולמים את מידותיי וקרובים לליבי ולעסוק אך ורק בהם, מתוך תקווה שיימצא להם הד בליבות הצופים. רק האישי ביותר עשוי להיות אוניברסלי, שבתי והזכרתי לעצמי.  

מערכה שניה: שחקן

יצאתי מבית הספר למשחק חסר ביטחון. בשונה מחבריי לכיתה, לא חיכו לי שום הצעות עבודה ולראשונה, ניקרו בי ספקות לגבי מידת התאמתי למקצוע. נסעתי לאנגליה, לנוח ולסדר את הראש. זמן קצר קודם לכן יצא לאור ספרו של בני ברבש, "מיי פירסט סוני", וחברה טובה קנתה לי אותו מתנה. לקחתי את הספר אתי ללונדון ובאחד הימים הגשומים, בהם נבצר ממני לצאת מן המלון, נטלתי אותו ליד וקראתי אותו בנשימה עצורה.

עלילת הרומן עוקבת אחר סיפור התפוררותה של משפחה תל אביבית מנקודת-מבטו של יותם בן האחת-עשרה, ילד אחוז בדיבוק של תיעוד, המקליט בטייפ הילדים שלו- "מיי פירסט סוני"- את כל קורותיה של משפחתו: המריבות הקשות בין אביו לאימו, שיחות הנשים העסיסיות של האם וחברותיה, בגידותיו של האב במשפחה ורגעי חסד מועטים, אותם מנסה הגיבור לנצור בזכרונו באמצעות הקסטות שהקליט. המדובר בסאגה משפחתית נפתלת, רב-דורית ובסיום הקריאה, לא יכולתי להימנע מתחושה מיסטית שלפיה הספר הזה הגיע לידיי שלא במקרה, שעלי להפוך אותו להצגה ושביותם נמצא לי התפקיד הראשון שלו ייחלתי. עם שובי ארצה, עלה בידי לשכנע את בני ברבש לעבד עבורי את הספר להצגת יחיד, שעלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו בשנת 1996. "מיי פירסט סוני" התקבלה בהתלהבות הן על ידי המבקרים והן על ידי הקהל ומוצגת מאז , זה למעלה מ 25 שנה. הספר תורגם לשפות רבות והיה לרב-מכר בינלאומי. הוא נלמד באוניברסיטאות יוקרתיות דוגמת הארוורד וייל, שאליהן הוזמנתי להופיע עם ההצגה, נוסף על סיבובי הופעות בקנדה, דרום אפריקה, גרמניה, הולנד, סלובקיה, אוסטרליה ומצרים. הצלחת ההצגה השיבה לי את בטחוני המקצועי ושימשה חוליה ראשונה בשרשרת הארוכה של "הצגות-השואה" שלי. הנה, למשל:   

 

אבא שלי נהיה סופר צללים, שזה מישהו שכותב סיפורים של אחרים וחותם עליהם בשמם. ולכל אחד מהניצולים ההם הייתה דרך משלו לספר את הדברים לאבא. הייתה, למשל, אחת, סוניה קרביץ מגרודנה. היא חייתה איזה שנתיים בבור, בדיר חזירים, אצל גויים טובים. ולפני דברים חשובים היא הייתה אומרת לאבא "שים לב", או, "תרשום, בבקשה, במילים שלי", או, "אני מדגישה". למשל, היא אמרה לו: "שים לב! בתוך זה, בבור שלנו, בדיר החזירים, חולפת לה הילדות. הבגדים שהבאנו מהבית נהיו קטנים, נעליים כבר לא מתאימות. הניה, שהייתה בת שנה כשירדנו למטה, למדה לדבר. אצלי מתחיל המחזור. תדגיש! חמש נפשות, בור שניים על שניים, עשרים וארבע שעות ביממה, שנתיים. רשמת?... להגיד שהיה קשה? ליהודים במחנות היה יותר קשה!..[4]

במקביל להעלאת ההצגה, קיימתי את הבטחתי לאבי ונרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב. תחילה למדתי בחוג לפסיכולוגיה, אולם עד מהרה הבנתי (בזכות הקורסים בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר) שמקומי לא שם. נרשמתי לתואר ראשון בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, תוך שאני מרגיע את הוריי שגם בלימודים אלה יש כדי להעניק לי את אותה "רשת ביטחון" מפורסמת. עם סיום הלימודים (בהצטיינות!), המשכתי מיד ללימודי תואר שני, והשתלבתי בחוג תחילה כמתרגל ובהמשך, כמורה של קורסים אחדים לתמידי משחק ובימוי. באחד מהקורסים הללו, "סצינות-ניתוח וביצוע", שמרתי מקום נכבד למונולוגים ולדיאלוגים מתוך מחזות שואה ("עקומים", "תזמורת על תנאי", "זינגר" וכמובן- וייסקופ ו"גטו"). אז גם נוצר הקשר ביני ובין כמה מוסדות אקדמיים בארה"ב ונסעתי ללמד תיאטרון ישראלי גם באוניברסיטה של טקסס באוסטין ובתכנית ללימוד עברית של מידלברי קולג' בוורמונט. המפגש של סטודנטים מסעודיה וממצרים עם מחזות שואה שכתבו סובול, מיטלפונקט, ליברכט ואחרים היה בעבורי חוויה בלתי נשכחת. במקביל השתלבתי באותן שנים כשחקן, תחילה בתיאטרון חיפה ובהמשך, גם בתיאטרון באר שבע, בתיאטרוני ילדים, בסדרות טלוויזיה ובסרטים (כולל אחד, טיפשי במיוחד, לצדם של אנטוניו בנדראס וסר דרק ג'קובי, ריספקט...).

ואולם, גולת הכותרת של עשייתי כשחקן הגיעה עם הצגת השואה הבאה שלי, "שעונים", פרי עטו של האמריקני, זוכה פרס 'אובי', דן קלאנזי, ושהוזכרה כבר בפרולוג. אם ב"מיי פירסט סוני", ניצבה  השואה רק ברקע ההתרחשויות, ב"שעונים" הרי היא בלב העניין.

העלילה מתרחשת בחדר קטן במחנה הריכוז זאכסנהאוזן, בפאתי ברלין, ומפגישה בין שלושה אסירים: השען היהודי בנימין הירשפלד (העונד טלאי צהוב),הנס- הומו קאמפי ומלא חיים (טלאי ורוד) ופושע גרמני (טלאי ירוק) שמשמש כקאפו ותפקידו לשמור על השניים האחרים. הנס ובנימין מועסקים בתיקון שעונים שנבזזו על ידי הנאצים מקורבנותיהם.[5] הם מתחילים את עלילתם בחשדנות הדדית, אינם חפים מדעות קדומות אך עד מהרה מגלים את אהבתם המשותפת לאופרה ורוקמים חברות אמיצה בתוככי התופת. ייחודו של המחזה בשילוב שבין סצינות ברוטאליות למדי (דוגמת זו שבה מאלץ הקאפו את הנס לבצע בו מין אורלי כפוי) לרגעים של הומור משובח (תוצאת המפגש בין שני הטיפוסים השונים כל כך, הנס ובנימין, במתכונת "הזוג המוזר"):

בנימין: אני נשוי לשרה כבר שתיים-עשרה שנה. הכרתי אותה מאז ומעולם. המשפחות שלנו היו מיודדות – אפילו בתור ילדים המשפחות היו אומרות – שרה ובניומין – בניומין ושרה.

האנס : אם  אבא שלי היה צריך להגיד "קורט והאנס, האנס וקורט", הוא בטח היה חייב להקיא קצת אחרי זה…[6]

נגיעות הומוריסטיות הן מסממניה המובהקים של פאזת כתיבה חדשה וקונטרוברסלית על אודות השואה, שתחילתה בשנות ה 2000. זכור, למשל, הוויכוח הסוער שליווה ב 1997 את יציאת סרטו של רוברטו בניני, "החיים יפים" (("La Vita e Bella", 1997, שזכה לבסוף בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. השילוב בין אימי השואה לתחבולות קומיות נתפס בעיני המתנגדים כרדוקציה מגונה ולא מוסרית של האמת ההיסטורית שלא ייעשה, חילול קודש של ממש.[7] מחייבי המהלך, לעומתם, נתלים בעובדה שהומור הינו חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית ועשוי לשמש כמנגנון הישרדות פסיכולוגי יעיל במצבי דחק, ומצביעים על שפע העדויות לקיומו של הומור פרוע גם בגטאות ובמחנות.[8] הוויכוח האתי-אסתטי הזה התקיים גם בינינו, השחקנים, בחדר החזרות. שוב ושוב עצרנו ושאלנו את עצמנו האם הימרנו נכון כשבחרנו במחזה הזה ותהינו איך יתקבל בקרב הקהל. לא רק סוגיית ההומור עמדה כאן למבחן, אלא גם מידת נכונותו וסובלנותו של הקהל הישראלי- יהודי לקבל ייצוג שווה ערך של אסיר יהודי לצד נרדפים אחרים. לייצוג פנורמי שכזה אין, כאמור, מקבילה בשום מחזה שואה ישראלי מקורי.  

"שעונים" עלתה לראשונה ב 2002 בתיאטרון פרינג' קטן, תמונע, ועד מהרה הייתה לסיפור הצלחה ענק. המבקרים התחרו ביניהם בהרעפת סופרלטיבים על ההצגה ("יצירה תיאטרונית יפה להפליא", "דרמה אינטימית אנושית ומרגשת", "הופעות משחק נדירות")[9], שקיימה מאות הופעות וייצגה את ישראל בפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם (כולל 25 הופעות מוזמנות בפסטיבל אדינבורו, וזכיה בפרס "חביבת הקהל" בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי באדמונטון, קנדה). בתוך שנים ספורות הפכה "שעונים" (לצד "אשכבה" של חנוך לוין) להצגה הישראלית המוצגת ביותר בעולם. רבות מנסיעותיה נערכו ביוזמה ובמימון של קשת"ום- האגף לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ. כך, למשל, בשנת 2010, נשלחה ההצגה לסיבוב הופעות בסן- פרנציסקו כנציגה של "תרבות ישראלית גאה" (היה מי שראה בכך ניסיון ציני ל"פינק וושינג" של דעת- הקהל העולמית ולהצגת המדינה באור ליברלי ומחמיא, נוכח הביקורת הגואה על מדיניות הממשלה הישראלית). נסיעה אחת, זכורה ומרגשת במיוחד, הייתה זו שקיימנו בשנת 2008, שנת ה-60 למדינת ישראל, לתיאטרון העירוני של אולם, גרמניה. לנסיעה זו הזמנתי את אבא שלי להצטרף אלינו. שיערתי שבשבילו, תהיה בשיבה לגרמניה עם הצגת שואה שבה משתתף בנו, משום 'סגירת מעגל'. לא העליתי בדעתי את שעתיד להתרחש... בתום ההצגה החגיגית, התיישבנו כהרגלנו, שלושת השחקנים מישראל, ל Q&A  עם הקהל. את הדיון, שהתנהל באנגלית, הנחה מנהל התיאטרון הגרמני. בשלב מסוים, קם איש מן הקהל ואמר: "תודה לכם על ההצגה הנהדרת. במיוחד אהבתי את זה שהנס ובנימין, גיבורי המחזה שלכם, הם אנשים לא נחמדים. כשהנס, למשל, סוחט את בנימין ולא מעביר לו ידיעות על גורל הבן שלו עד שהוא לא יקבל ממנו תמורה כלשהיא, זה מעביר מסר חשוב שגם הקורבנות היו גזענים והומופוביים, לא רק הנאצים, ושכולנו בני אדם. כל אחד הוא גם נאצי". רחש עבר בקהל, ראיתי את המנחה שלצדי נע באי נוחות, מזיע ומגמגם. לפתע פתאום, התרומם אבא שלי ממקומו באמצע השורה החמישית ופצח במונולוג ארוך, בגרמנית שוטפת. יכולתי לראות שהוא נסער מאד, אבל מאחר ואינני דובר גרמנית, לא הבנתי מילה ממה שאמר. באופן טבעי, נשאתי עיניים אל המנחה שהיה אמור לתרגם לנו, אבל הוא עקב כמהופנט אחרי נאומו של אבא ושכח מקיומנו. כשסיים לדבר, התיישב אבא בבת אחת בחזרה על כסאו, ואז קרה הלא יאומן: הקהל קם על רגליו, כאיש אחד, ומחא לו כפיים (סטנדינג-אוביישן פעם שניה. זוכרים? המשך יבוא...).. לא הבנתי מה בדיוק קרה כאן, אבל דבר אחד היה ברור: אבא שלי היה למסמר הערב וגנב לנו את ההצגה! לאחר מכן הסבירו לנו שאבא, שלא יכול היה לעבור בשתיקה על דברי האיש שדיבר לפניו קם ואמר בערך כך: "נולדתי כאן בגרמניה ב 1927. כשהנאצים עלו לשלטו, קיבלתי מכות בבית הספר משום היותי יהודי. חזרתי לכאן 75 שנה לאחר מכן, עם הבן שלי, לא כדי לשמוע מישהו מכם, היושבים כאן, מנקה את מצפונו ומשווה בין קורבן לתוקפן. אם ראינו בהצגה גילויים של חוסר סולידריות בין האסירים השונים, הרי זה רק מפני שיש מי ששם אותם בסיטואציה בלתי אפשרית של צורך לשרוד בכל מחיר. יש מי שאחראי למצב האיום שאליו הם נקלעו. לא באנו כל הדרך מישראל כדי שמישהו כאן ישתמש בנו למרק את אשמתם של הגרמנים ולא נצא מכאן עד שלא יהיה ברור לכולם מהו באמת הלקח האנושי וההיסטורי שיש ללמוד מן האירוע הזה". חמש שנים לאחר מכן, כשאני-עצמי אתייצב מול אותה צופה בדרום אפריקה ואענה לה כמו שאענה, יתבדחו  חבריי לקאסט כי "התפוח (רועי) לא נפל רחוק מהעץ (אבא שלו)"...              

ב"שעונים", המוצגת, כאמור, עד היום מצאתי את התמהיל המדויק והנכון לי ביותר, שישוב ויאפיין כחוט השני גם את עבודותיי הבאות, כשחקן ובעיקר כבמאי: ההתמקדות במקרה פרטי, סיפור  קטן, שאותו ניתן לתפוס בקלות ואליו ניתן להתחבר באופן אפקטיבי לאין ערוך מכל דיון במאסות ההמוניות, הרחבת היריעה אל מעבר להקשר היהודי-נטו וכאמור, מידה של הומור, שאני מוצא אותה הכרחית בעבור המשתתפים והקהל כאחד. האתנחתות הקומיות נראות לי נחוצות כאוויר לנשימה על מנת לצלוח את התכנים הקשים. 

מערכה שלישית: במאי וחוקר

בשנים שלאחר קבלת התואר השני, ביימתי עשרות הצגות, בזו אחר זו, כמעט בכל התיאטראות בארץ. רבות מהן "הצגות שואה". גולת הכותרת של עשייתי בהקשר הזה הינה עבודתי הרצופה עם שתיים מבכירות השחקניות בארץ, כלות פרס ישראל לתיאטרון ושורדות השואה, ליא קניג ומרים זוהר בנות ה 90 פלוס. 

בספרו The Haunted Stage[10] ביסס מרווין קרלסון את התפיסה ההוליסטית של התיאטרון כ"מכונת-זיכרון". כוונת המטאפורה הזו להצביע על כך שכל המשתתפים במופע התיאטרוני נושאים עימם מטען תרבותי קודם ומשמעותי. מאפיין בולט של כל הצגת-תיאטרון הוא, לדבריו, ה- ""Ghosting שלה: כל אחד מן השותפים למעשה-היצירה מגיע אליו בלוויית "רוחות הרפאים" של הביוגרפיה האישית והמקצועית שלו, והללו משמשות, לטוב ולרע, בהבניית היצירה הנוכחית. המפגש שבין שחקנים וצופים, עמוד-התווך של כל אירוע תיאטרוני, אינו מתרחש בחלל מנטאלי ריק:

החיים ה"פרטיים", בין אם הם אמיתיים או מדומיינים, של שחקנים ושחקניות מפורסמים, מעוררים ענין רב בקרב שוחרי התיאטרון והם, בלי ספק, משפיעים על האופן שבו הקהל הזה קולט ומעריך את עבודת האמנים הללו [11]

בהקשר זה, קשה למצוא  עוד שתי שחקניות שנוכחותן הגופנית והפרסונה הציבורית שלהן כה מזוהה עם זיכרון השואה והתרבות היהודית במזרח אירופה כמו קניג וזוהר. את קניג ביימתי בעשר השנים האחרונות (2011-2021) בלא פחות משמונה הצגות שונות, ואת זוהר בארבע. על אחדות מהן אתעכב כאן בקצרה:

קניג, ביתם של זוג שחקני יידיש דגולים (דינה קניג ויוסף כהמן), רואה לעצמה חובה קדושה לשמר את  שפת אימה ותרבותה המפוארת, ולהקים לה יד ושם. במסירותה לעניין זה נוכחתי לא רק בשעה שהפצירה בי להירשם ללימודי יידיש (עשיתי זאת, והתאהבתי בשפה!), אלא בעיקר בנסיעתנו המשותפת לארה"ב ביוני 2019. לציון 100 שנה לייסוד התיאטרון היידי בניו יורק, נערך בעיר פסטיבל בינלאומי, ששיאו היה בהופעה של קניג, בבימויי, במוזיאון למורשת היהדות. המופע, שכלל שורת מונולוגים ושירים ביידיש, כבש את לב הקהל. עם תום מחיאות הכפיים, נשמעה לפתע הקריאה באולם: "מה עם איזה קטע באנגלית?". השחקנית נטלה את המיקרופון ופצחה בדברים ברוח זו: " סלחו לי, רבותיי. הערב, באתי אליכם לדבר בשמם של סופרי ומשוררי היידיש הגדולים, ולהצדיע ליצירה הענפה שיצרו בשפתם הנשכחת. באנגלית מופיעים בעיר הזו ובמקומות רבים אחרים בכל ערב. את היידיש, רבותי, המיתו. התנכרו לתרבות הענקית הזאת ולא נתנו לה להמשיך. גם אני עצמי מופיעה בישראל, בכל ערב, בעברית ולא בשפה שבה דיברו הוריי. לכן סלחו לי, אך הערב הזה, אני לא אדבר בשום שפה אחרת". ושוב (פעם שלישית במאמר הזה!) עמד כל הקהל על רגליו והריע. כשנה לאחר מכן, הוזמנו קניג ואני להופעות בטשקנט, בירת אוזבקיסטן. עבור השחקנית, הייתה זו הזדמנות פז לשוב ולהודות לעם האוזבקי על הכנסת האורחים בזמן המלחמה ועל הצלת חייה. בחלוף 75 שנה, עלה בידינו לאתר את הבית שבו שהו קניג הילדה ואימה במשך 4 שנים. מסענו המרגש תועד בידי צוות צילום ועומד במרכזו של סרט דוקומנטרי שישודר בקרוב בטלוויזיה הישראלית.    

את זוהר ביימתי ב 2017 ב"רישיון לחיים", מאת המחזאי היהודי-אוסטרלי רון אלישע.  גיבורת המחזה, קלרה רייך, היא שורדת-שואה שנדרשת להתייצב מידי שנה בקונסוליה גרמנית בכדי לחדש את "אישור-החיים" שלה, שמאפשר לה להמשיך ולקבל קיצבה. את ההתייצבות החד-שנתית הזו מנצלת רייך על מנת למרר את חייה של הפקידה הגרמניה הצעירה שמטפלת בתיק שלה (ושם משפחתה לא אחר מאשר רומל) ולבוא איתה חשבון ("היא גרמניה! למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה?",[12] היא מסבירה את התנהגותה). במונולוג אופייני, היא מטיחה בפקידה את הלוגיקה האבסורדית שבבסיס המפגש השנתי שלהן:

פרויליין רומל. את יודעת, הגרמנים עשו הכל. ניסו להשמיד אותנו בכל דרך, כדורים, והרעבה, ועינויים וגאז. ובכל זאת, כשהמלחמה נגמרה, אנחנו עדיין היינו שם. היהודים. עדיין חיים. איך זה יכול להיות? איך העם הכי מתורבת והכי מתקדם נכשל ולא הצליח להיפטר מהמגפה היהודית? בטח הייתה שם איזו טעות, לא? איזה תרגיל או קנוניה שהיהודים הערמומיים עשו. ומאז, שנה אחרי שנה, אותם גרמנים שעשו הכל כדי שנמות, דורשים שנוכיח להם שאנחנו עדיין חיים. נו, אז אני שואלת אותך, זאת לא בדיחה? הכי מוצלחת.[13]

גם כאן, אפוא, מדובר בדרמה קומית. הצפייה בעימותים שבין רייך והפקידה הגרמניה הסבה הנאה מרובה לצופים הישראליים, שתפסו את מענה-הלשון החריף של הניצולה כמתן "תשובה ציונית הולמת" למרצחים וליורשיהם.

גם שיתוף הפעולה הבא בין זוהר וביני מתאפיין באיכויות דומות. מדובר במחזה "ואגנר? לא בא בחשבון" שכתב היהודי-דרום אפריקאי ויקטור גורדון. זוהר מגלמת כאן את שורדת-השואה אסתר גרינבאום, יהודייה-אמריקאית עשירה ופטרונית של תחרות ניצוח בינלאומית, המתקיימת מידי שנה בתל-אביב. אחד המתמודדים בתחרות, מנצח ישראלי צעיר, מבקש לנצח במסגרתה על יצירה מפרי עטו של ואגנר, ומחולל, כצפוי, שערורייה. לב ליבו של המחזה בעימות בינו ובין גרינבאום, המסרבת בכל תוקף להתיר את החרם על יצירת ואגנר בארץ ולאפשר את השמעתה. ברגע-השיא של המחזה פוצחת הגיבורה במונולוג נוקב, שזוהר ביצעה מידי ערב בגרון חנוק:    

מי אני ומה אני? בסך הכל אחת מאלפים ששרדו, שהגיעו ישר מן המחנות, בלי כלום, פחות מכלום, לארץ חדשה... ארץ, שלעיתים קרובות מדי לא ידעה לקבל אותנו בזרועות פתוחות, ראתה בנו סכנה ליהודי החדש שנשבע שלעולם. לעולם לא עוד. לעולם הוא לא ייכנע, ולא ירים ידיים, לא תאי גזים  -  וגם – לא ואגנר!!! אתה לא תנצח כאן על ואגנר, לא בתחרות הזאת. אתה רוצה ואגנר? – סע לביירויט! אני לא יכולה לשלוט במה שיקרה במקומות אחרים. ואין לי ספק שיבוא יום שישכחו, או שפשוט לאף אחד כבר לא יהיה אכפת, יגיע היום שבו אנשים כמוני יהיו מכשול בדרך למה שקוראים "קידמה". זה כבר קרה, בחלונות הגבוהים ביותר כאן, בכנסת. כשהסכימו לקבל כסף גרמני שמוכתם בדם.[14]

ההצגה עלתה בימי כהונתה הסוערת של מירי רגב כשרת התרבות, כשסוגיות של חרם תרבותי, צנזורה עצמית של אמנים וכיוב' עמדו במרכז השיח הציבורי. זוהר, שלא היססה להשמיע בתקשורת את עמדותיה כנגד מדיניותה של רגב, שמחה ליטול חלק במחזה שמעודד חשיבה ביקורתית.[15]

את לימודי הדוקטורט סיימתי ב 2019, ומיד נקלטתי כחבר סגל בכיר במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. עבודתי המעשית בתיאטרון מזינה את זו האקדמית, ולהיפך: כבר כתלמיד תיכון כתבתי, בעקבות הצפייה ב"גטו", עבודה מקיפה על חיי התרבות בגטו וילנה, שזיכתה אותי בפרס ארצי מידי נשיא המדינה דאז , חיים הרצוג. בשנים האחרונות פרסמתי מאמרים על (היעדר) הייצוג של "השואה הוורודה" בתיאטרון הישראלי ועל עבודתי עם הצמד קניג-זוהר, אותה אני תופס כשליחות של ממש וכסוג של "העברת לפיד" בין-דורית. הכתיבה שלי נשענת בדרך כלל על התנסות מעשית (Practice based) ואני שואף שלמחקר לי תהיה תמיד גם אפליקציה מעשית, בשדה התיאטרון.

אפילוג:

תיאטרון הוא אמנות ההווה- "על הבמה זה תמיד 'כאן ועכשיו' ", לימדה כוהנת המשחק הגדולה, סטלה אדלר. ועם זאת, תיאטרון ראוי לשמו חותר אל העל-זמניות. כמו מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין, תנועתו מכוונת אל העתיד בעוד מבטו מופנה עדיין אל חורבות העבר.

אם לענות לשאלתה של אותה גברת דרום אפריקנית שאיתה פתחנו ("למה שלא תתקדמו?"), הריני להצהיר שאיני חש כל רצון "להתקדם הלאה". זאת משום שהשואה מוסיפה להפעיל אותי, ובעוצמה רבה שדרושה לי. בסופו של יום, נראה שהפקתי ממנה לקח פרטי עצום שעיקרו: אם הנאציזם ונאמניו ביקשו לצמצם את מרחבי הזהות האישית של קורבנותיהם באמצעות תיוג רדוקטיבי ל "יהודי", "קומוניסט", "הומוסקסואל", "צועני" וכיוב', הרי שאני מבקש לחמוק מהגדרות, להתפזר לכיוונים רבים ולהרחיב תמיד את היריעה: גם לשחק, גם לביים, גם לחקור, גם ללמד, גם בעברית וגם באנגלית, גם בארץ וגם בחו"ל. בשנה הקרובה אני עתיד לביים עוד שני מחזות נוספים שבהם 'נגיעות שואה' ואת מסך התיאטרון הזה, ממש כמו את וילון האמבטיה בשעתו, אין לי שום כוונה לסגור...

 

 

[1] Nora, Pierre. Essa is d'ego-histoire , Gallimard, 1987, P. 7.

 

[2] סובול, יהושע. גטו. תל אביב: אור-עם, 1984, עמ' 38-39.

[3] הררי, יובל נח. ההיסטוריה של מחר, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2015, עמ' 196.

 

[4] ברבש, בני. מיי פירסט סוני. הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 107-108.

[5] הסרט "הזייפנים" (("The Counterfeiters", שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2007 ומביא את סיפור ההעסקה של אסירים בעלי כישורים אמנותיים במסגרת הניסיון הנאצי לזייף שטרות ומטבעות  בריטיים בזמן המלחמה, מתרחש אף הוא באותו המחנה, זאכסנהאוזן.

[6] קלאנזי, דן. שעונים, תמונה 3. תרגום: שילה פרבר. טקסט שטרם יצא לאור.

[7] ראו, למשל, ספרו של קובי ניב, החיים יפים, אבל לא ליהודים- מבט אחר על הסרט של בניני (נ.ב. ספרים, 2000).

[8] ראו, למשל: לוין, איתמר. מבעד לדמעות- הומור יהודי תחת השלטון הנאצי. ירושלים ותל אביב: יד ושם וידיעות אחרונות, 2004.

 

[9] מתוך ביקורות שהתפרסמו על ההצגה בעיתון מעריב, ב Irish Theatre Magazine וב British Theatre Guide.

[10] Carlson, Marvin. The Haunted Stage- The Theatre as Memory Machine. Ann Arbor: University of Michigan Press, 2003.

[11] שם, עמ' 85 (התרגום שלי- ר.ה.).

[12] אלישע, רון. רישיון לחיים, תמונה11. נוסח עברי: נאוה סמל. טקסט שטרם יצא לאור.

[13] שם, תמונה 2.

[14] גורדון, ויקטור. ואגנר? לא בא בחשבון. תמונה 2. נוסח עברי: רבקה משולח. הטקסט לא יצא לאור.

[15] כך, למשל, נשמעים במחזה טיעוניו הבאים של המנצח הישראלי הצעיר: "להטיל חרם על מוסיקה לא עוזר לשום דבר. זה לא עוצר את האנטישמיות. לשמוע את "פרסיפל" לא יגרום יותר כאב ליהודי מאשר נהיגה במרצדס– ותסתכלו מסביבכם ותראו את כל המרצדסים – אין בזה שום הגיון ואני מסרב לקחת חלק בחשיבה כזאת.... מה בעצם את אומרת לי? שלנצח נהיה הקורבנות שלהם? תסתכלי סביבך, אסתר – אנחנו לא מחרימים אותם, את הטכנולוגיה שלהם- אפילו את הכסף שלהם, אבל אנחנו כן מחרימים את התרבות שלהם – למה? כי ככה אנחנו מוחים, בלי להקריב שום דבר. את לא רואה שאנחנו חוזרים על הטיפשות שלהם? כמוהם, וכמו מאו טסה טונג, גם אנחנו מחרימים תרבות! לבושתנו, אנחנו בוחרים באותה דרך, דרך של להחרים תרבות" (שם).

 

יצירת קשר

תיאטרון עדות

עקבו אחרינו