התוכן העיקרי

לקראת ערב יום השואה - מכתבה של מיכל אלקינד- פרויקט רחובות

24/04/11

אני יושבת בליל שישי במסע לפולין ומחלקים לנו מכתבים מהבית. אני קיבלתי מכתב אחד שריגש אותי מאוד. זה היה מכתב מעליזה ונפתלי אותם פגשתי בפרויקט "תיאטרון עדות" במכתב עליזה כתבה לי דברים רבים ומרגשים. אני רוצה לשתף אתכם במספר משפטים שנחקקו בזיכרוני.

עליזה כתבה:

מיכלי חמודתנו!
אנחנו מלווים אותך במחשבה בדרך, על האדמה הארורה שספגה כל כך הרבה דם ודמעות של אחינו, פולין.
אין לנו ספק שתעמדי במשימה הקשה שהתחלת לפני כשלוש שנים עם הצטרפותך לקבוצה "תיאטרון עדות."
את מיכלי שלנו היית חייבת לראות במו עינייך את אותם המקומות בהם ביקרת דרך הסיפורים.
אנו משוכנעים שתצאי מהמסע מחוזקת ובעתיד תהיי בין אותם האנשים שיתרמו לשנות את העולם לטוב יותר.
באהבה
עליזה ונפתלי

מכתב זה הביא דמעות לעיני. מכיוון ששיקף באמת את מה שהרגשתי וחוויתי.
אני טסתי למסע לפולין כדי לנסות להבין את כל הסיפורים ששמעתי. אני טסתי כדי אולי לתפוס מה קרה שם אז.
אבל לא הצלחתי.
כי כשראיתי את הקרון הבנתי שלא הצלחתי להבין מהסיפורים עד כמה הוא קטן.
כשהקור חדר בין מליון השכבות הבנתי שלא תפסתי עד כמה היה אז קר.
כשראיתי את המון החפצים קלטתי שאת מספר האנשים אי אפשר לקלוט.

מה שכן הבנתי היה שאני מכירה אנשים חזקים, אמיצים, ששרדו והצליחו נגד כל הסיכויים להשתקם, להקים משפחה ואפילו לספר לנו, לדור הצעיר את חוויות האימה שעברו.

אני מרגישה שזכיתי להכיר אנשים מדהימים ושסיפוריהם לא ישכחו לפחות לא אצלי.
אנחנו הדור שלעולם לא יבין צריך לזכור את הזיכרון. להעביר אותו הלאה לדורות הבאים כדי שגם הם לא יבינו, אבל שהם יוכלו למנוע מזה לקרות שוב.
מיכל אלקינד - פרויקט רחובות