תיאטרון עדּות - ״לספר כדי לחיות״ הינו מפגש בין-דורי, חינוכי וטיפולי, המפגיש ניצולי שואה ובני הדור השני עם בני נוער.

בתהליך של שנה המלווה בטיפול בהבעה ויצירה אומנותית ודרמה תרפיה, מתגבשת קבוצה אוהדת ותומכת, שבסופו מועלית הצגה המביאה אל הבמה את כל משתתפי הקבוצה ואת סיפוריהם. הצעירים שתפקידם היה להקשיב הופכים להיות הפה והגוף של אותם הניצולים. ההצגה מועלית בפני תלמידי בית הספר בכל ישוב, מקורבים ומשפחות ובפניי הקהל הרחב.

כבר עשרים שנה שתיאטרון עדּות עובד כנגד הזמן. בכל שנה מתמעט מספרם של ניצולי השואה בארץ ובעולם ויחד עם זה אחוז בני הנוער שיכולים להעיד שאכן פגשו ניצול שואה - אמיתי, מול עיניהם ולא דרך ספר היסטוריה, סרט או תמונות בשחור לבן - פוחת גם הוא.

ישנם ניצולים שלא דיברו מעולם, בגלל הבושה, בגלל הרצון לגונן או לשמור על ילדיהם ונכדיהם, או כי חשבו שעדיף להניח את העבר הקשה מאחור ולהתמקד רק בתקומה. במפגשים הקבוצתיים של תיאטרון עדּות, עירית ועזרא יוצרים סביבה נוחה, בטוחה ומשפחתית עבור הניצולים - סביבה המאפשרת להם לספר ולשתף ובתקווה גם להשתחרר ואף לחיות בשלום עם עברם.

המופע המסיים שואף להיות ולהיראות מקצועי עד כמה שניתן. על הבמה תזמורת חיה, תאורה, מערכת קול, אביזרים ותלבושות, אבל אין שחקנים, יש אנשים אמיתיים, ניצולי שואה המשתפים מנבכי נפשם, נערים ונערות בני ארבע עשרה או חמש עשרה שנרתמו להיות נושאי לפיד הזיכרון.

הפרויקט נתמך על ידי אשל - ג'וינט ישראל, תכנון ופיתוח שירותים חברתיים למען הזקנים בישראל, המשרד לאזרחים ותיקים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים ועל ידי תורמים פרטיים בחסות עמותת תיאטרון עדוּת.

ד"ר צביה זליגמן היא פסיכולוגית קלינית, בוגרת אוניברסיטת ניו-יורק ואוניברסיטת רטגרס שבארצות הברית. הקימה ומנהלת את היחידה לטיפול במבוגרים שנפגעו בילדותם מטראומה מינית, במרפאת המבוגרים בשירות הפסיכיאטרי במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי ("איכילוב"). דר' זליגמן משמשת כיועצת הקלינית של "תיאטרון עדות", פרוייקט המשותף לניצולי שואה ולבני נוער. היא גם מדריכה מטפלים, מנחה צוותי טיפול ומרצה בתחום הטיפול בטראומות ילדות. בנוסף, דר' זליגמן עוסקת במחקר בנושא טראומה פסיכולוגית בכלל וטראומה מינית בפרט במרכז הרפואי תל אביב. היא ערכה, יחד עם פרופסור זהבה סולומון את הקובץ "הסוד ושיברו: סוגיות בגילוי עריות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

''תיאטרון עדות - הד לניצחון הרוח''  
ד''ר צביה זליגמן - פסיכולוגית קלינית מלוות פרוייקט  ''תיאטרון עדות''

שואה היא טראומה נפשית שאין מילים לתארה, ואין לה עדים. החוויות של הניצולים שנותרו ללא עיבוד ממשיכות לחיות, בתוכם, ולהחוות כל פעם מחדש, כאילו הן אינן חוויות מן העבר, אלא עדיין מתרחשות ומתקיימות. המתים דוממים, והשורדים נותרו ללא קול  בהעדר מילים, שיוכלו לתאר את מה שחוו וראו. אלה ששמשו עדים מבחוץ סרבו לשאת בתפקיד, ונותרו אילמים, חרשים ועיוורים. חברי ''תיאטרון עדות'', העמידו במה להשמיע את מה שלפנים נותר ללא הד. קולם הפקיע את האלם. ניצולי השואה מספרים לעיתים, בפעם הראשונה את סיפורם באמצעות השפה הדרמתית.

התיאטרון מאפשר מסגרת לסיפור הטראומה, שיוצרת מרחק אסתטי, חוויה שאינה מציפה מדיי.

בתיאטרון-עדות, עם עזרא דגן כבמאי, ועירית דגן כמטפלת בהבעה ויצירה, ובדרמה תרפיה, שיתוף בני הנוער בעשייה התיאטרלית, הוא ממד נוסף כאשר הסיפור שהיה עד כה של השורדים  בלבד, הופך  להיות למעיין, מסורת שבעל-פה שתמשך ותעבור מדור ודור.

לבסוף הקהל שיושב, מאזין ובוכה, יחד עם הניצולים, הופך להיות עד חי, למה שהיה עד כה, זיכרון קפוא בזמן.

בקבוצה מופלאה זו , עירית משתמשת בניסיונה הרב בתחום התיאטרון על מנת לאפשר לבני דורות אלו למצוא שפה  שבאמצעותה יוכלו לספר את סיפורם זה לזה .

עירית, מתוך רגישות רבה למורכבות של קבוצה כזאת, ולסכנה של ריטראומטיזציה, מנצלת את כלי הדרמה כדי לעבוד עמם באופן לא מציף וכדי להכיל את עצמת רגשותיהם ומאפשרת לכל אחד מבני הקבוצה לעבוד על פי יכולתו וצרכיו .

הבמה שמעמידים עירית ועזרא דגן, יוצרת שותפות חדשה המשחררת את הניצול, מן המסע הכבד, ומעול הבדידות, ומעלה את זיכרון היחיד אל הזיכרון הקולקטיבי.

מלאכת התיאטרון של חברי "תיאטרון-עדות" איננה עומדת בפני עצמה. היא קושרת אותם ואותנו אל עבודת התיאטרון שהתקיימה, בתוך איימי המחנות ונתנה מפלט לרוח האדם.

הנאצים ניסו להשמיד את הגוף ולהרוס את הנפש, '' תיאטרון עדות '' הד לניצחון הרוח על כוחות הרשע, אז ועכשיו.